מתוך הועידה הגרמנית ה-71 של המשפטנים

16 – 13 ספטמבר 2016

נשלח מ-ESSEN ל-MINSK

בתחילת 1933 מתחיל מהפך דרמתי בחייו של המנהל היהודי של   בית המשפט המחוזי של ESSEN דר' הרמן פרזה. מחרימים אותו חברתית, לוקחים לו את כל הזכויות ואת כבוד האדם. דרך הייסורים הארוכה מסתיימת ב-MINSK בבלארוס לאן שהוא נשלח ב-1941 עם אשתו.

מאת דר' ברנט שמלהאוזן

מ-1933 עד 1945 לקחו בגרמניה זכויות של אנשים כלאו אותם והרגו אותם. שופטים, תובעים ועורכי דין השתתפו בזה. עם ההודאה הברורה הזאת למעורבות באשמה של כל המנגנון המשפטי בשלטון בחוסר צדק של הנאצים מתחיל הטקסט על לוח הזיכרון שהתקינו באכסדרה בבית המשפט המחוזי ב-ESSEN בשנת 1997 אחרי דיון ארוך ועם הרבה מחלוקת. אחד משנים עשר המשפטנים היהודים שהנציונל הסוציאליסטי הרגו אותם הוא מנהל בית המשפט המחוזי דר' הרמן פרזה שדרך הייסורים שלו הסתיימה ב-MINSK בבלארוס. הרמן פרזה שנולד ב-1881 ב-GELSENKIRCHEN כבן של בעל בית חרושת לרעפים, התחיל אחרי הלימודים והדוקטורט ב-FREIBURG ב-1909 כמשפטן בדרגה שניה של בית המשפט בשירות המערכת המשפטית. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא היה בחזית מ-1915 עד 1918 בלחימה בקרבות ליד VERDUN (בגבול עם צרפת).

נפצע קשה ואותר בהצטיינות ב"אות הברזל". אחרי הכניעה הגרמנית הוא חזר בדצמבר 1918 לשירות המשפטי בבית המשפט המחוזי ב-ESSEN ושלוש שנים מאוחר יותר הועלה בדרגה. באותה השנה דר' פרזה התחתן עם מינה גולדשמידט שגם היא באה ממשפחה יהודית. בשנת 1924 קיבל דר' פרזה את גוסטב היינמן כמתמחה.

בין השופט שהיה 18 שנים מבוגר מהמתמחה היינמן שב-1966 נהיה שר המשפטים וב-1969 נבחר לנשיא השלישי של הרפובליקה הפדרלית – גרמניה, התפתחה חברות לחיים.

ב-1927 פרזה מונה למנהל בית המשפט וליושב ראש מחלקת העונשין בבית המשפט המחוזי ב-ESSEN. בגיל 47 יכול היה להסתכל אחורה על קריירה משפטית משמעותית.

עם עליית אדולף היטלר לקנצלר הרייך ב-30.1.33 מתחיל מהפך דרמטי לפרזה. "המיגור של היהודים מחיי המשפט הגרמני". המיגור מהווה דרישה מרכזית מהמפלגה הנאצית שעכשיו הגיעה לשלטון. נשיא בית המשפט המחוזי נאצי אדוק הבין את סימני הזמן ומעביר בצייתנות מהירה את יושב ראש מחלקת העונשין פרזה כבר במרץ של אותה השנה למחלקה אזרחית כי כפי שהוא כותב כנימוק "התפתחות המצב הפוליטי נראה לא מתאים להעסיק שופטים יהודים בטיפול משפטי". גם איגוד עורכי הדין ב-ESSEN מראה צייתנות מהירה כלפי אנשי השלטון כשהוא כבר שבועות ספורים אחרי עלית הנאצים לשלטון מוציא את חבריו היהודים מהאיגוד. בהצבעה בעניין זה רק לעורך דין צעיר דר' גוסטב היינמן היה את האומץ להצביע נגד. כאשר המפלגה הנאצית הודיעה על "אקציית חרם נגד אנשי עסקים יהודים" לקראת 1.4.33 נשלחו השופטים היהודים המעטים מאזור ESSEN על ידי נשיא בית המשפט לחופשה מאולצת למספר שבועות. 

בזמן החופשה המאולצת פרזה חווה את המכה הבאה על ידי "החוק להחזרת הפקידות המקצועית". מ-7.4.33 נשלחו פקידים ושופטים שהם לא ממוצא "אַרי" = יהודים לגימלאות. ההוצאה לגימלאות המאולצת נחסכת בתחילה מפרזה כי חל עליו הסדר על ידי נשיא הרייך VON HINDENBURG כלוחם חזית לשעבר במלחמת העולם הראשונה. כך הוא יכול היה ב-1.9.33 לחזור מהחופשה המאולצת לשירות כשופט, אך צריך לקבל בהכנעה העברה לבית משפט בדרגה נמוכה יותר.

פעילותו המשפטית לא תמשך לאורך זמן. כבר ב-14.11.35 קובע הצו הראשון לחוק האזרחי של הרייך שפקידים ושופטים יהודים יוצאים לגימלאות מ-31.12.35. מעכשיו כבר לא קיימת הזכות של לוחם חזית.

פרזה שהוצא בכפיה לגימלאות בגיל 54 ושהיה שופט בכל נשמתו לא רק סובל מאובדן הקיום המקצועי שלו, אלא גם מהנידוי החברתי הגובר כלפי האזרחים היהודים. עמיתים לשעבר ועורכי דין שעבד איתם במשך שנים רבות בשיתוף פעולה כבר לא אומרים לו שלום. מה שנשאר לו זו הנסיגה לעולם היהודי. פרזה משתתף יותר בקהילה היהודית ב-ESSEN ונבחר להנהלת הקהילה. לזמן מה הוא שוקל להגר לפלשתינה ונוסע ב-1937 למספר שבועות, אך לבסוף הוא לא יכול היה להחליט להגר.

בזמן הפוגרום ב-9.11.38 (ליל הבדולח) המצב של היהודים שנשארו בגרמניה משתנה באופן דרמטי לרעה. כמו בכל אזור הרייך גם ב-ESSEN שני בתי הכנסת הוצתו, החנויות היהודיות והדירות נהרסו ונבזזו ובעליהן עונו. לפי הוראה שבאה מ-BERLIN לעצור במיוחד יהודים אמידים, גם ב-ESSEN נעצרו אנשי העשירון העליון של היהודים ביניהם הרבה משפטנים. בין הנעצרים היה גם פרזה שעל פניו היה לו מזל באותו הלילה. קצין המשטרה שהוא הובא לפניו הכיר והוקיר את השופט לשעבר. הוא שחרר את פרזה ודרש ממנו להביא מרופא אַרי אישור שהוא סובל מבעיות בשלפוחית השתן. כך נחסך ממנו "המעצר ההגנתי" במחנה ריכוז באזור לאן שכמעט כל העצורים הובאו.

ישנה אפשרות שעם ההלם ממחנה הריכוז הזה היו לוקחים ממנו את האשליות בקשר לשלטון, הוא היה מניע את כל קשריו הטובים ועוד יכול היה לעזוב את גרמניה.

באביב 1939 הזוג פרזה צריכים להיפרד מהבת והבן שממש ברגע האחרון יכלו להגר לפלשתינה. זו תהה פרידה לתמיד.

חודשים אחדים אחרי זה ב-1.9.39 מתחילה מלחמת העולם השניה וגורמת ליהודים שלא יוכלו יותר לברוח מגרמניה. עוד ביום פרוץ המלחמה חלים מגבלות יציאה ליהודים. פרזה חייב לעזוב את דירתו ולעבור לאחד מבתי היהודים (באזור תחום). כבר ב-1940 מתחילים עם הפצצות על ESSEN שהיא המקום העיקרי לייצור הנשק של הרייך. ליהודים אסור היה להיכנס למקלטים, והוראות המשטרה היו לסמן את היהודים, גם פרזה צריך לענוד את הטלאי הצהוב.

הסטיגמה שמטרתה הייתה אמורה להקשות על ההסתתרות מסמלת גם שמעכשיו יתחילו השילוחים לגטאות ולמחנות המוות במזרח.

בתחילת נובמבר 1941 הרמן ומינה פרזה מקבלים את הזימון לשילוח למזרח. בפעם האחרונה היינמן מבקר בערב ב-9.11.41 את זוג החברים שלו בדירתם.

במכתב שהיינמן כתב בשנת 1950 לבן של הזוג פרזה החי בישראל, הוא תיאר את הביקור האחרון הזה: "אביך השתייך להנהלת הקהילה היהודית. תמיד חבר הנהלה אחד צריך היה ללוות את אחד השילוחים. כשהיה תור הוריך ואני דיברתי איתם בערב השילוח, הם שניהם היו מרירים בצורה עמוקה, אך כן היו בדעה שלימים יחזרו".

פרזה האמין שנשלח למזרח לעבודה. הוא לא תיאר לעצמו, שהאמת היא, שלפניו הנסיעה היא = מוות.

השילוח שמבוצע למחרת בבוקר עם 128 גברים, נשים וילדים מ-ESSEN ל-MINSK הוא בקרונות נוסעים לא מחוממים, במחלקה שלישית, נמשך 4 ימים ו-4 לילות. אחרי ההגעה ל-MINSK האנשים נדחפים מהקרונות על ידי אס-אס מלטביה עם שוטים. כשהגיעו לגטו הם צריכים להגיע למגרש המסדרים היכן שמפקד האס-אס מקבל את פניהם במילים: "שהעבירו" 35,000 יהודים רוסים כדי לפנות מקום לאנשים החדשים מהרייך (הבהרה: "שהעבירו" בגרמנית זה גם שהרגו UMLEGEN). "כללי הגטו" שעברו עליהם מכירים בהפרתם רק עונש אחד: מוות בירייה".

רק עכשיו כנראה התברר למנהל בית המשפט דר' הרמן פרזה שעד הסוף האמין בהמשכיות של מסירות הצדק הגרמני שהוא ואחיו לסבל

בגטו ב-MINSK, הם לגמרי ללא זכויות והם נמסרו לשלטון שרירותי.

אודות גורלם של הרמן פרזה ואשתו לא ידוע. עד לחיסולו של הגטו ב-MINSK ב-21.10.43 היהודים נרצחו לאט לאט ביריות המוניות שנמשכו כל הזמן. הכי סביר שגם פרזה ואשתו הובלו לבור המוכן בשטח הגטו ונורו שם.

ב-20/9/2011 היה גילוי לוח זיכרון במתחם הגטו ב-MINSK במבנה שנשאר על כנו בגטו לזכרם של דר הרמן פרזה ואשתו מינה. לטכס הצנוע הגיעו חוץ מאשר השגריר הגרמני בבלארוס גם כריסטינה רַאו אלמנתו של נשיא גרמניה לשעבר יוהנס רַאו והיא גם נכדתו של גוסטב היינמן.

הבהרות:

דר' ברנט שמאלהאוזן - משפטן, סופר, היסטוריון שחי כיום ב-ESSEN יצר קשר לפני שנים עם ברוך בר-דין ורות גבזה ילדיהם של הזוג פרזה בארץ וקיבל מהם הרבה חומר על הוריהם. הוא גם זה שדאג  וגייס כספים להקמת לוח הזיכרון לזכרם בגטו ב-MINSK.

מהידוע לרות גבזה מאחד הניצולים מ-MINSK שחי בזמנו ב-DÜSSELDORF, הרמן פרזה מיד עם הגיעו לגטו נרצח בגלל  היותו מבוגר ואילו מינה פרזה שהייתה צעירה יותר נשלחה לתקופה קצרה לעבודה במכבסת הגטו ולאחר מכן נרצחה גם כן.


אתר זה נבנה באמצעות