בית המשפט באסן-DAS LANDGERICHT ESSEN

נאומו של שר המשפטים דר' פריץ ברנץ לכבוד הורדת הלוט מלוח הזיכרון לזכר המשפטנים שנרדפו בשלטון הנאצי בבית המשפט ב-ESSEN ב-25.04.1997

גבירותי ורבותי,

מעל אחד מאתרי הזיכרון המרגשים ביותר לקורבנות היהודים של הרייך השלישי - יד ושם בירושלים כתוב המשפט: "הדחקה דוחה את הגאולה, זיכרון מקרב אותה".

גם עוד היום הרבה שנים אחרי אנחנו מרגישים את חוסר היכולת לבטא במילים את הבלתי נתפס, את הנורא של אותם הזמנים.

גבירותי ורבותי,

הזמן מ-1933 עד 1945 היה הפרק החשוך ביותר בהיסטוריה הגרמנית. כמה שהמרחק לזמן ההוא גדל מסתבר יותר ויותר שיתוף הפעולה המשמעותי של המשפט הנאצי בשלטון הכוחני של הנאצים. אם כי אחרי 1945 עוד הייתה דעה רווחת שהמשפט היה עמוד תווך שאי אפשר היה לוותר עליו במערכת השלטון הנאצי למרות שבעלי השלטון די זלזלו במשפט.

לא רק פרייסלר (שופט עליון בתקופת הנאצים) ושופטי בית המשפט ולא רק בתי המשפט המיוחדים ובתי המשפט הצבאיים עם פסקי הדין הלא אנושיים שלהם אלא כמעט כל תחומי המשפט היו מוכנים לתרום את תרומתם לתמיכת שלטון הכוח. אפילו המשפט האזרחי שכביכול לא פוליטי לא התנער מחוסר הצדק. גם אם רוב המקרים שקוראים להם "רגילים" לא הציבו סיבה למחלוקות עם האידיאולוגיה הנאצית צריך לזכור למשל את הדבר הבא: עוד לפני שנכנס לפועל החוק הידוע לשמצה לשמירת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מספטמבר 1935 למניעת נישואין בחוקי המשפחה, בתי המשפט כבר קיבלו הרבה החלטות שפקידי משרד הפנים סרבו את שיתופם בנישואין בין יהודים ולאלה שאז כינו אותם אנשים עם "דם גרמני". לעיתים קרובות בתי משפט אזרחיים סרבו להשתמש בחוק להגנת הדייר לגבי שוכרים יהודים למרות שהיו התנאים החוקיים. הם נתנו למשכיר את זכות הפרת החוזה מיד. בתי המשפט בהחלט היו מודעים להפרת החוק שנראה לעין. כך למשל בהחלטת בית המשפט מ-1935 כתוב שלא מדובר בשאלה שאפשר לפתור אותה בחוק להגנת הדייר אלא בשאלה אידיאולוגית.

גבירותי ורבותי,

גם עריכת הדין הייתה נגועה, כך למשל נשיא לשכת עו"ד נוייברט אמר ב-1938: "על ידי הוצאת עורכי הדין היהודים...עריכת הדין סוף סוף חופשית לגמרי מהשפעה זרה ובגלל זה מוכנה למילוי תפקידה במדינה הנאצית. את המטרה הזאת הציגו עם התקנה החמישית לחוקי אזרחי הרייך מה-27.09.39: "מקצוע עריכת הדין סגור בפני יהודים. זה היה סופה של עריכת הדין החופשית".

המשפטנים היהודיים האחרונים שעסקו כיועצים יכלו להתחמק ממכונת ההשמדה רק אם חיו "נישואין מעורבים". חלק ממחייתם הם היו צריכים להרוויח על ידי זה שפרעו חובות ללשכת עורכי הדין של הרייך מהעמיתים שלהם שנשלחו ושכמעט כולם נרצחו. גם אחד מקודמי בתפקיד דר' יוסף נוייברגר היה שייך לקורבנות כשב-09.11.1938 הציתו את בתי הכנסת והתעללו באזרחים היהודים והרגו אותם במה שקרוי "ליל הבדולח" דר' נויברגר יכול היה אחרי שנפצע על ידי אנשי אס.אס. לברוח להולנד ולהגר לפלסטינה.

ב-1950 הוא חזר ל-DÜSSELDORF ונהיה מנהל הקהילה היהודית. זכותו הגדולה הייתה שכשר המשפטים לאחר מכן במדינת-NORDRHEIN-VESTFALEN הוא הפך את ביצוע הענישה ליותר אנושי.

גבירותי ורבותי,

אנחנו היום במדינת החוק המסודרת שלנו לא יכולים לדעת אם היינו מזהים את האי צדק יותר מוקדם או יותר טוב, או אם אנחנו היינו מתנגדים ביתר אומץ, אבל יש לנו את החובה במיוחד אחרי ניסיוננו עם המשפט במזרח גרמניה לברר את תפקיד המשפט שוב ושוב. להזכיר את קורבנות שלטון הנאצים כאן ב-ESSEN זו זכות חברי ארגון היוזמה שהודות להם התקינו את הלוח הזה, בו חרוטים שמות 10 משפטנים מ-ESSEN שמבכים אותם כקורבנות. הרבה אנשים לא רוצים לשמוע יותר על התקופה המרה הזאת. זאת הבריחה לשכחה ולהדחקה שמאפיינת גם את טיפול המשפט בשנים הראשונות אחרי המלחמה. הרבה שופטים ותובעים נגועים הוחזרו אחרי 1945 שוב לשירות המשפט. בשנים הראשונות על כל שופט לא נגוע הועסק שופט אחד נגוע. מאוחר יותר סעיף 131 בחוקי היסוד נתן רשות מפורשת להעסקה מחדש. כל שופט שלא הורשע מפורשות בפשעים נגד האנושות שוב נהיה שופט כאילו לא קרה כלום. אף שופט אחד לא הורשע על ידי בית המשפט של הרפובליקה אודות החלטות של אי צדק מרובות. העיבוד המשפטי של העבר הנאצי מאד לא מספק. אמנם המשפט מבחינה כמותית השתדל לעבד את פשעי הנאצים אחרי 1945 אך רגשות הקורבנות מעוצבים על ידי הניסיון שהחקיקה והמשפט רק הביאו לצדק מותנה.

מהראיה של היום החברה, הפוליטיקה והמשפט הגיבה בהססנות גדולה מדי, מאוחר מדי, ובצורה קלה מדי לאתגר לפעול נגד פשעי הנאצים. מזה נובעת מחויבות גדולה. צריכים למנוע את הרושם שסיימו את עיבוד הנאצים ושפשעי הנאצים "קיבלו את עונשם". כל עוד שיש משהוא לחקור יש צורך לברר את זה. את זה אנחנו חייבים לא רק לקורבנות אלא גם לילדנו. אפילו אסור למראית עין שהמשפט של היום ישתף פעולה עם הפושעים של אז. אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו עושים הכל גם היום לתבוע לדין את כל פשעי הנאצים. אנחנו הגרמנים צריכים היום לחיות עם המורשת ההיסטורית שאסור לשכוח כלום, להשתיק כלום, או ליפות כלום. אנחנו חייבים לקבל את האחריות שנובעת מההיסטוריה שלנו וללמוד מהעבר. זה נחוץ יותר מתמיד בהתחשב בפשעים הנוראיים נגד הזרים עד לעבר הקרוב. כל הזמן אנחנו צריכים לשים את זה לפנינו. רק היושר ואהבת האמת לגבי העבר מבטיחים לנו עתיד יותר טוב. "אסור לפגוע בכבוד האדם". משפט זה מחוק היסוד, הוא כיום העיקרון של המעשים שלנו. אם באמת למדנו מההיסטוריה, היום אנחנו צריכים להיות במיוחד רגישים שמדובר במיעוטים, אנשים שחושבים אחרת, או אנשים מתרבויות זרות. אנחנו לא יכולים ללמוד דמוקרטיה ולבצע דמוקרטיה אם אנחנו לא מבצעים את השלום בפנים ביום יום. בלי שלום כלפי פנים אין שלום כלפי חוץ ואיפה שאין שלום החרות מתה.

צריך להיות העניין שלנו לחיות בחירות ושלום אחד עם השני מעבר לדתות, גזע, עמים ומדינות. לוח הזיכרון במקום מרכזי פה בבית המשפט ב-ESSEN צריך להזהיר אותנו יום יום לא לשכוח את המטרה הזאת. הלוח מחייב אותנו להילחם נגד הרגש הזוחל של האדישות. הוא מחייב אותנו פעם אחת ולתמיד להיפרד מדמויות של אויבים והוא מחייב אותנו להילחם נגד מקורות הפחד והאלימות כדי להבטיח שלום וחרות.

26/04/97

לוח כמו אבן שנתקלים בה – STOLPERSTEIN

מחלוקת בטכס של משפטנים יהודים

לוח זיכרון יפה ופשוט עכשיו תלוי באכסדרה והטקסט בהחלט יותר מלא תוכן מאשר טקסט שבדרך כלל כתוב בלוחות כאלה. בית המשפט האזורי אתמול כיבד במסגרת מאד מכובדת 12 משפטנים מ-ESSEN שיודעים שהנאצים רצחו אותם אך כפי שזה באירועים כאלה זה מה שנאמר בין השורות הרבה פעמים יותר מעניין מאשר התוכן הרשמי כי הלוח שממנו הוריד שר המשפטים של NORDRHEIN-WESTFALEN (שם המדינה בה נמצאת העיר ESSEN) פריץ ברנץ את הלוט עומד במחלוקת.

מישהו שבלעדיו האירוע לא היה אפשרי היה חסר אתמול בצורה הפגנתית: ברנרד שמאלהאוזן, תובע שעשה לעצמו שם כהיסטוריון מתוך תחביב עם הרבה שאיפות. האיש שבדיוק את המשפטנים היהודים האלה הנציח בספר שלא ישכחו אותם, העדיף אתמול להישאר מאחורי שולחן הכתיבה שלו, "הוא לא רצה להתערבב עם אלה שאת חלקם הוא מחשיב כצבועים". עו"ד אקסל נאגלר מקבוצת היוזמים של לוח הזיכרון בנאומו רמז על זה. המאמצים לזכור את המשפטנים היהודים לא יצר התלהבות אצל השופטים והתובעים בבית הזה מלבד יחידים. זו עוד הגזמה מנומסת לכיוון השני. מאחורי היד נשמעה אופוזיציה ממשית נגד הלוח ועוד יותר נגד הטקסט והייתה שמחה לעד שלא הסתירו שבתחילה קבוצת היוזמה לא הצליחו לגייס 15,000מארק בשביל הלוח. מאופן רשמי הכל לא היה נורא כל כך. איש העיתונות יוחן שריידר יודע רק על "מגוון דעות מסוים" בקרב העמיתים במיוחד שני המשפטנים הראשונים בלוח הפריעו להרבה. "מ-1933 עד 1945 בגרמניה לקחו את הזכויות של בני האדם כלאו אותם והרגו אותם. שופטים תובעים ועורכי דין שיתפו בזה פעולה", מי חולק על זה היום? אבל לדעת משהו בסוד או לראות את זה במקום מופגן באכסדרה כנראה שזה שני דברים שונים. במיוחד בקבוצה מקצועית שאחרי 1945 הכי מעט התעסקה באשמה ובכפרה. אפשר בזה אולי רק להשוות לרופאים ולעיתונאים. הלוח יפעל כמו אבן שנתקלים בה – STOLPERSTEIN, לפי דברי השופט רודולף אסדרס שסיפר בצורה רגועה ובלי פתטיות על החיים של המנהל היהודי של בית המשפט הרמן פרזה. אות הגבורה שלו ממלחמת העולם הראשונה לא הועיל לו בכלל, הוא קודם איבד את הכבוד, אחר כך את המשרה ובסוף את החיים. כשבנו לפני כמה שנים חיפש את תמונת אביו בגלריה של נשיאי בית המשפט האזורי הוא לא מצא אותה אך במקום זה היה תלוי שם זה שהיה מנהל בית המשפט בשנים 1933-1945. בצורה לגמרי נורמאלית בקרב אלה שבאו לפניו ואחריו. שמאלהאוזן דאג לזה שהאיש הזה יאלם מהמסגרת של התמונה ועל זה אף אחד לא יתפלא עכשיו שזה קרה אחרי ויכוח ארוך, סוער ומרגש מאד.

מתחת לתמונה כתוב: בנו רייכר ראש הקהילה היהודית חשב שראוי לציון שבלוח מוזכרים גם הרוצחים.

                                                             אבן זיכרון בכניסה לבית המשפט

                                                                       אפריל, 1997

לזכרו של ד"ר הרמן פרזה – מפי השופט רודולף אסדרס

הסיפור שאני רוצה לספר לכם מסתיים ב-1942. 55 שנה זהו זמן ארוך לבנאדם, לכן אפשר להבין שהרבה רוצים שישימו סוף לכל הפשעים הנוראיים שהנאצים והגרמנים ביצעו.

בחיי אדם אמנם 55 שנה הם זמן ארוך אך לא בחיי העמים. בגלל זה לא מתפלאים שגם בארצות אחרות כמו שווצריה רק עכשיו בעצם שואלים מה קרה אז. המשאלה לסוף פסוק אף פעם לא תתמלא. תמיד יהיו דורות חדשים שירצו לדעת מה קרה אז והם צריכים לדעת את האמת. האמת הזאת כל כך מכאיבה שצריכים להיעזר באומץ להסתכל עליה. אני לא כועס על אף אחד אם מישהו לא רוצה להתעסק בזה יותר, אבל אנחנו צריכים לדאוג לזה שאלה שרוצים לראות אותה ידעו. העניין לא כדי להעליב אנשים שאז היו בשירות ולא הייתה להם ברירה אלא למלא את חובתם, אך אם אנחנו מתביישים זו לא בושה כפי שראלף ליימן ניסח את זה. אני רוצה להציג בפניכם את הגברים ששמותיהם חרותים בלוח הזה: יוהנס אוסטרליץ, אריק לנגר, והרמן פרזה שהיו שופטים. מנפרד פרנק, סלומון היינמן, מרטין הרצפלד, אברהרד הרשלנד, מקס יונס, מוריץ נסאו, דוד קרומבך ואדוארד רינטלן שהיו עורכי דין, היינס נסאו שהיה מתמחה.

אני בוחר עמית אחד הרמן פרזה שנולד ב-1881 ב-GELSENKIRCHEN כבן של בעל בית חרושת לרעפים, למד משפטים בפרייבורג. בגיל 28 ב-1909 הוא נכנס לשירות המדינה כמשפטן-ASSESSOR (דרגה ראשונה של אקדמאים). מ-1914 עד 1918 כל מלחמת העולם הראשונה  הוא היה בחזית, נפצע ואותר ב"צלב הברזל" – EISERNES-KREUZ (אות לחייל מצטיין). בגיל 40 הוא נישא למינה גולדשמידט שבאה מ-WARBURG. ב-1922 נולדה הבת רות וב-1924 נולד הבן ברנהרד.

ב-1.4.1927 כשהיה בן 46 הוא מונה למנהל בית המשפט המחוזי. נשיא המדינה בעתיד גוסטב היינמן היה אחד מהמתמחים שלו. החברות של שני הגברים התחילה ב-1924. במרץ 1933 כשהנאצים היו רק כמה שבועות בשלטון, היו יוזמות לחרם נגד בעלי חנויות יהודים. בברסלאו בבוקר של ה-11.3.33 נכנסו אנשי אס.אס. במדים לבית המשפט והכו שופטים ועורכי דין יהודים. פעולות דומות היו בימים לאחר מכן בין היתר ב-KÖNIGSBERG, BERLIN, STUTTGART, ו-KÖLN, לבסוף המפלגה הנאצית הכריזה על ה-1.4.33 לפעולת חרם בכל גרמניה נגד אנשי עסקים יהודים.

ערב לפני ה-31.3.33 המנהל הקומיסרי (מנהל שבא מטעם הנאצים) של מנהלת המשפטים הפרוסי הנס קרל, הפנה את המכתב הבא לכל נשיאי בתי המשפט המחוזיים, לתובעים הכלליים ולנשיאי משרדי הביצוע בתחום שלטונו:

"התרגשות העם על ההתנהגות היהירה של עורכי דין ורופאים יהודים פעילים הגיעה למימדים שמכריחים לקחת בחשבון את האפשרות שהעם צריך להגיע לעזרה עצמית במיוחד בזמן הלחימה המוצדקת של העם הגרמני נגד תעמולת הזוועה של היהודים זה יהווה סכנה לשמירת הסמכות של המשפט, לכן חובת כל המשרדים הרלוונטיים לדאוג לזה שהכי מאוחר עם תחילת החרם הנגדי שהמפלגה הנאצית מובילה למגר את מקור פעולות העזרה העצמית הזאת. לכן אני מבקש מייד לתת להבין לכל השופטים היהודים הפעילים שעליהם לבקש שחרור מהמשרה ומיד להתיר את זה. מעבר לזה אני מבקש לבטל את כל משרות המשפטנים הצעירים היהודים. בכל המקרים ששופטים יהודים מסרבים לבקש חופשה אני מבקש מתוקף זכותכם לאסור עליהם לדרוך בבית המשפט. ההתנהגות היהירה של עורכי דין יהודים הביאה להתרגשות מיוחדת לכן אני מבקש לקבוע עוד היום עם לשכות עורכי הדין ואגודות מקומיות של עורכי דין, או משרדים מתאימים אחרים שממחר בבוקר רק עורכי דין מסוימים יוכלו לייצג וזאת במספר יחסי שתואם את יחס האוכלוסייה היהודית ליתר האוכלוסייה. במקום שאי אפשר להגיע להסדר כזה בגלל הפרעה מעורכי הדין היהודים, אני מבקש למנוע מעורכי הדין היהודים דריכת רגל בבית המשפט. אחרי ביצוע הצעד הנ"ל צריך לדאוג לביצוע צדק מסודר ומכובד בשיתוף פעולה ובהבנה של האוכלוסייה בשימוש כל האמצעים המתאימים, אם למנהלות המחוזות מגיעה הבקשה לשמור על בטחון וסדר בתוך בית המשפט ע"י שומרים במדים צריך למלא את הבקשה הזאת כדי להבטיח את הסמכות הנדרשת בדחיפות של רשויות המשפט. אני מקווה שלפיכך שמירת הסמכות של המשפט הנדרשת תתבצע".

לפי זה נשיא בית המשפט המחוזי באסן דרש ב-1.4.33 מהרמן פרזה  לבקש מיד את חופשתו. הרמן פרזה נענה לדרישה זו: "על בסיס התקנה מיום 1.4.33 אני רואה את עצמי מוכרח לבקש את החופשה שביקשו ממני לבקש. אני מוכן לחזור למשרתי בכל עת. מקווה שברור שזכויותיי על סמך העסקתי לא תיפגענה על ידי זה".

נשיא גרמניה הזקן הינדנבורג כתב ב-4.4.33 להיטלר, "לפי הרגשתי פקידים, שופטים, מורים ועורכי דין שנפצעו במלחמה או לחמו בחזית, או בנים של חללי מלחמה, או כאלה ששכלו בנים בעצמם צריכים להישאר בשירות. אם הם היו שווים להילחם ולדמם בשביל גרמניה הם גם צריכים להיות ראויים לשרת את מולדתם במקצועם".

בעוד "שפטור לוחמי החזית" שהינדנבורג השיג לא הועיל למשפטנים הצעירים, הותר להרמן פרזה לחזור לעבודה מה-1.9.33. כמובן שלא נתנו לו לחזור למשרתו הגבוהה בבית המשפט המחוזי אלא העבירו אותו לבית משפט בדרגה נמוכה יותר באסן. ב-31.12.35 הוציאו אותו לגמלאות נגד רצונו על סמך החוק האזרחי של הרייך מ-15.9.35 לפי סעיף 4 בחוק.

ב-1938 הוא ביקר בפלסטינה, הוא היה בן 57, גרמניה הייתה מולדתו. הוא הרגיש כגרמני והיה שופט גרמני לפיכך הוא לא יכול היה להחליט להגר לפלסטינה. במהלך פוגרום נובמבר 1938 הוא נעצר "למעצר הגנתי" אך לפי הוראת איש משטרה מאסן הוא שוחרר.

באביב 1939 היגרו שני ילדיו בגיל 15 ו-17 לפלסטינה. הם כבר לא יראו את הוריהם לעולם. בספר הכתובות מ-1939 מופיע הרמן פרזה כ-פרזה ישראל-הרמן ד"ר למשפטים שגר ב-HUFELAND STR. 38 זאת אומרת ממול בית המשפט המחוזי.

ישראל ושרה היו השמות הכפויים שהיהודים אז היו צריכים לשאת בנוסף לשמם.

אחרי כניסת צבא גרמניה "הוורמכט" לברית המועצות בקיץ 1941 הרגו מהר מאד את היהודים שגרו בגטו בעיר מינסק ברוסיה הלבנה, כך נוצר מקום ליהודים הגרמנים. בתחילת נובמבר 1941 הרמן פרזה ואישתו קיבלו צווי שילוח למינסק, הם לא ידעו שהם נוסעים למותם. בסך הכל נשלחו 170,000 יהודים למינסק. 9 אנשים שרדו. איננו יודעים איך הרגו את הרמן פרזה ואישתו. במחנה היה קצין אס.אס. סדיסטי שכל יום רצה לירות ביהודי אחד לפחות ותמיד מצא סיבה לכך. היו פעולות ענישה קולקטיבית שבהן כל שביעי שיצא מהשורה נורה. אולי שניהם מתו מרעב ומחלה, אך כנראה שהם נהרגו ברצח המוני. אחת מהרציחות הייתה ביולי 1942 והשניה ב-8.5.43. אין תעודת פטירה ואין קבר. הרמן פרזה ואישתו עם חברים לסבלם נקברו בקבר אחים. לילדיו נשארו רק זיכרונות מההורים.

אנדרטאות אמנם תמיד "מאבן או מברונזה" כמו שאומר קוזלק, הם תמיד סוגרים משהוא אבל הלוח הזה הוא לא סוף, הוא נמצא במקום שבו הוא כמו אבן שנתקלים בה – STOLPERSTEIN.

אני מקווה שהרבה יתקלו בלוח, ישאלו מה קרה אז ואיך זה התאפשר.

                                                                           16.05.2001

כותרת: עמודי הזיכרון מזכירים את קורבנות היהודים של הנאצים

כותרת משנה: רשויות המשפט זוכרים משפטנים שנרצחו – קריאה לאומץ אזרחי

מתחת לתמונה: אזהרה וזיכרון. המנכ"ל - כריסטיאן דוייזנר ונשיאת בית המשפט - גב. אנדרס מורידים את הלוט מעמודי הזיכרון

12 עמודים מעץ מזכירים בבית המשפט את המשפטנים היהודים שנרדפו ונרצחו ע"י הנאצים. נשיאת בית המשפט מוניקה אנדרס שילבה את הורדת הלוט עם קריאה לסובלנות ואומץ אזרחי. עמודי העץ שהם בגובה בנאדם ויחד עם זה לא בולטים עומדים באכסדרה בקומה הראשונה של בית המשפט. הביוגרפיות שהאומן אולריך ברונס הדביק עם נעצים עושות רושם של "צו חיפוש". הטקסטים מבוססים על חקר סבלני שאסף התובע ברנרד שמאלהאוזן לספרו על קורבנות הנאצים של העיר אסן. עדיין הרבה עקבות מובילות לחשכת ההיסטוריה. הרבה עובדות עדיין לא ידועות. זה צריך להשתנות אומרת נשיאת בית המשפט אנדרס ביום שני בערב בהורדת הלוט החגיגית לפני הרבה אורחי כבוד: "כל אחד נקרא להתחבר לחקר הזה כדי שנוכל להשלים את הביוגרפיות".

עמודי הזיכרון מומנו על ידי איסוף תרומות וכל רשויות המשפט של העיר אסן. מוניקה אנדרס מחברת את העמודים האלה לפעילויות שונות שאיתן היא מוכיחה שרשויות המשפט לא תסבולנה את שנאת הזרים ואת הגזענות. מאז 1997 ישנו שלט לזיכרון קורבנות השלטון הנאצי ואולריך ברונס כבר בסתיו 2000 העמיד מול עמודי הזיכרון עבודת אומנות: "זמני עופרת" שקוראת למלחמה נגד שלטון הכוח.     

16.05.2001

כותרת: זיכרון ואזהרה

תת כותרת: עמודי זיכרון מזכירים את גורל המשפטנים היהודים

מתחת לתמונה: האומן אולריך ברונס יצר 12 עמודי זיכרון בבית המשפט המזכירים את דרך הייסורים של 12 המשפטנים אשר הפכו כיהודים לקורבנות הטרור הנאצי.

12 עמודי זיכרון וכל אחד מייצג גורל.

ביום שני בערב הורידו את הלוט בצורה חגיגית בכניסה לבית המשפט זאת לזיכרון 12 משפטנים יהודים מהעיר אסן שהפכו לקורבנות שלטון הכוח הנאצי. הם גם משמשים כאזהרה נגד שנאת זרים וגזענות. משפטנים ממוצא יהודי – רק הכינוי הזה מגלה דילמה.

בכינוי זה משתמשים בהבדל שרק הנאצים הביאו, כך אומר המנכ"ל כריסטיאן דסטנר בנאום החגיגי.

12 המשפטנים מהעיר אסן לא חיברו את פעילותם למוצא שלהם. לעומת זאת הם היו מאוחדים באמונה עמוקה בצדק שכל כך הרבה זמן הם שירתו, כפי שניסח את זה ראש העיר וולפגנג רייניגר.

דרך הייסורים של מנהל בית המשפט לשעבר ד"ר הרמן פרזה הייתה איסור המקצוע, לקיחת הזכויות, שילוח והשמדה. הגורל הזה היה כמעט דוגמא לגורלם של 11 חבריו לייסורים. למה הרמן פרזה והאחרים לא ניצלו את הסיכוי לבריחה או להגירה שאל ראש העיר ובעצמו נתן את התשובה. מכיוון שהם האמינו שאי אפשר להפריד בין צדק ואתיקה.

12 עמודי הזיכרון של האומן אולרייך ברונס לא רק מייצגים את גורלם של 12 המשפטנים (הוא יצר את עבודת האומנות מעופרת שגם מיוצגת באכסדרה של בית המשפט) הם גם אזהרה לרשויות המשפט להיות מודעות לאחריותם של הצדק ושלטון החוק.

13/10/2007

חוקרים מחדש את מערכת המשפט של הנאצים

תערוכה בבית המשפט העליון שמזכירה את הסתבכות המשפטנים של ESSEN בדיקטטורה של השולטים החומים (החומים=צבע המדים של הנאצים). דגש על בתי משפט מיוחדים.

הצעה לבתי הספר-

62 שנה אחרי תום תקופת הנאצים גם המערכת המשפטית ב-ESSEN חוקרת את הסתבכותה כבדת ההסתבכויות בדיקטטורה של השולטים החומים. ב-14 טבלאות מקומיות מראים במקרים ספציפיים איך אנשי החוק מ-ESSEN מ-1933 עברו לשירות של השלטון הנאצי. אומר מיכה גוטמן, עיתונאי ועו"ד שביום שני ינהל דיון בנושא זה: "המשפטנים בקלות רבה קיבלו את השילטון, לא רק את מערכת החוקים הפלילית אלא גם האזרחית. זה סיפורי סבתא שהם התנגדו".

14 הטבלאות ב-ESSEN משלימות תערוכה ניידת של המשפט בתקופת הנציונל סוציאליסטית שכבר ראו אותה בכמה ערים. מראים אותה שוב בבית המשפט בESSEN- שברחוב צווינגר. התובע ברנט שמאלהאוזן עבד בחלק המקומי של התערוכה והעמודים בכניסה לבית המשפט גם הם מבוססים על העבודה ההיסטורית שלו אודות גורל המשפטנים היהודים ב-ESSEN.

עכשיו רוצים להדגיש את קורות החיים של המשפטנים הגרמניים שכיהנו באותה תקופה במערכת המשפט, יחד עם השופטת הליה ורנה דאובך מנהלת מוסד המחקר של המדינה – מערכת המשפט בתקופת הנאצים ב-RECKLINGHAUSEN, שמאלהאוזן (שעשה את העמודים) בחר להיבט הזה את האיוש של השם של מישהו שעבד אז כשופט בבית המשפט המיוחד הזה ושמאלהאוזן הכיר את הבנים שלו. הוא פנה אליהם והם נפעמו מזה כי הם לא ידעו על זה. שמאלהאוזן אומר: "אבא שלהם אף פעם לא דיבר איתם על החלק הזה בחייו". התערוכה והדיון הזה הם לא המטרה. מערכת המשפט ב-ESSEN רוצה להגיע לנוער ולהביט לעתיד. נשיאת בית המשפט מוניקה אנדרס: "האם כל זה רק היסטוריה, מה אנחנו יכולים לעשות שזה לא יחזור?".

הרצאות בבית המשפט וסרט בנושא זה משלימים בשבועות הקרובים את התערוכה. ב-6 בנובמבר שופטים מ-ESSEN משחזרים במשחק דוקומנטרי מקרה אוטנטי לפני בית המשפט המיוחד. מטיאס קירסטן שמשחק את נשיא בית המשפט חשב שהחזרות הראשונות היו כבדות כי "ההליך של המשפט ז"א הקליפה החיצונית היא כמו במשפטים היום".

הצעות לבתי הספר –

בית המשפט פנה לבתי ספר ב-ESSEN ולערים קרובות והציע להם הדרכות. לצד שעורי המשפט נלמדים גם מקצועות כמו היסטוריה ופוליטיקה.

דרכי תְהִיָה על שופט נאצי בבית המשפט המחוזי ב-ESSEN

מאת: סטפן וואטה                                                          20/11/2017

(מתחת לתמונה) בגלריה של נשיאי בית המשפט ב-ESSEN חסר מלפני שבוע וחצי הדיוקן של הנשיא בזמן תקופת הנאצים.

פתאום התמונה של השופט הנאצי שוב הייתה תלויה בגלריה של הדורות הקודמים עם יתר השופטים מימים עברו.

עכשיו לבית המשפט המחוזי ב-ESSEN ישנה בעיה עם המנהל הקודם שלהם.

פעם הוא תלוי ופעם הוא נעלם. רק מנוחה הוא לא נותן, פאול הארמן הנשיא לשעבר של בית המשפט ב-ESSEN. עכשיו העלאתו של השופט הנאצי בציבור מעבירה את הבאה אחריו הנשיאה מוניקה אנדרס לבעיה, כי איך מתנהגים עם שופט שמעמד העמית שלו צריך להעביר סומק מבושה למשפטן תם והגון?

התמונה שלו ממוסגרת במסגרת עץ מביאה לבית המשפט ב-ESSEN החלטות סוטרות. שלט קטן נותן הסבר על זמן הכהונה שלו מ-1933-1945. בעצם ברור לכולם שבשלטונו הזוועתי של היטלר במיוחד שופטים שהיו באותו הקו יכלו לנהל רשות משפטית.

תמונת השמן הייתה תלויה עשרות שנים בגלריית השופטים מהעבר

בכל זאת תמונת השמן עם ראשו של הארמן הייתה תלויה עשרות שנים באגף הנשיאים של בית המשפט המכובד עם 13 נשיאים עמיתים על הקיר.

טבלת כבוד זהו השם שנתנו לגלריה. "מקום מכובד לשופט הנאצי פאול הארמן"

בשנות ה-90 האקלים השתנה. המעורבות של המשפטנים עם הנאצים שטענו שפעלו אך ורק לפי החוק התבררה יותר ויותר. משרד המשפטים של מדינת נורטריין-ווסטפאליה הוציא צו ב-9.8.94 להוציא בבקשה את השופטים שהם קשורים לנאצים "מגלריית הכבוד".

התובע מ-ESSEN ברנט שמאלהאוזן חקר שפאול הארמן היה כנראה אחד מהשופטים היותר גרועים. בלי חמלה הוא דאג לזה שקרוב לעלית הנאצים לשלטון יוציאו את השופטים ועורכי הדין היהודים מהשירות.

שמאלהאוזן: "בזה הוא היה לפעמים יותר תקיף מהגסטפו בנקיטת עמדה".

הבן של קורבן הנאצים מגיב בהלם לתמונה

ביקורו של ישראלי אחד עשה את שמאלהאוזן רגיש לנושא:

ברוך בר-דין בנו של השופט לשעבר בבית המשפט ב-ESSEN הרמן פרזה שהיה יהודי, ראה בגלריה את התמונה של פאול הארמן והגיב בהלם. "זה האיש שבזמנו שילח את אבי בחוסר כבוד וחוסר אנושיות מהתפקיד".

ב-1941 פרזה "נפטר"  ב-MINSK אחרי השילוח.

נגד ההתנגדות של עמיתים ונשיא בית המשפט עד 1995 בשם גרו דבוסמאן, כך נזכר שמאלהאוזן - הוא דרש את הוצאת התמונה מהגלריה ובסופו של דבר הוא הצליח.

מהתמונות נשארו 3 שסימנו מפנים היסטוריים של היסטורית בית המשפט ואחרי שמוניקה אנדרס קיבלה את הניהול ב-1995, הרבה פעולות ולוחות זיכרון מזכירים את הזוועות של המשפטנים הנאציים.

פתאום התמונה שוב תלויה במסדרון בית המשפט

אך פתאום פאול הארמן שוב תלוי במסדרון אחד בבית המשפט המחוזי. הוא הנשיא השביעי אם סופרים מימין.

לפי בקשת החוג "חדר מדרגות היסטורי" בסתיו 2017 התמונות של 11 נשיאים בין השנים 1822 – 1990 התגלו מחדש.

בשבועות הראשונים הארמן תלוי שם בלי הסבר ורק בתקופה האחרונה לתמונתו יש שלט הסבר. השלט תלוי בקושי יום ובתחילת נובמבר הוא הוחלף על ידי לוח כללי שמשמעותו שבית המשפט תמיד היה נגד נאצים חוץ מאשר בתקופת הנאצים.

בראיון בעיתון נשיאת בית המשפט מוניקה אנדרס מסבירה את הסיבה לגלריה החדשה בנימוק של הדיוק ההיסטורי. בסופו של דבר גם הארמן ניהל את בית המשפט ומטרת הגלריה הזאת לא הייתה לכבד אף אחד.

התמונות הן חלק מתערוכה היסטורית באגף השימור ההיסטורי. שם אמורים בעתיד להיות וויטרינות עם חפצי זיכרון.

"והתמונה" של הארמן?

"אני חושבת שהיא שייכת".

עכשיו נחשוב מחדש

יום אחד אחרי השאילתה של העיתון, נמסר בשמה של הנשיאה שהורידו את התמונה שוב: "אנחנו רוצים עוד פעם לחשוב על זה". מאז ישנו מקום ריק בגלריה וגם ההסבר נעלם.

בשביל התובע שמאלהאוזן דרכי התהייה החדשות על השופט הנאצי בלתי מובנות: "אין שום חשד של סימפטיה מצד גב' אנדרס לנאצים, למה היא עשתה את זה ללא צורך? היא הייתה צריכה להוריד את התמונה".

עם הדיון ההיסטורי לא מדייקים, כי איזו שהיא יד אחרי המלחמה הוסיפה כמה כתמי צבע טרי על הג'קט של פאול הארמן. כשמגרדים את הכתמים אפשר לראות את סמל מפלגת הנאצים על דש הג'קט.