רכוש משפחת פרזה - EIGENTUM DER FAMILIE FERSE

מהספר שהוצא ע"י המוסד להיסטוריה עירונית ב- GELSENKIRCHEN

לֶמה שהנאצים קראו "אריזציה" (להפוך את הרכוש היהודי לאַרִי)

פשעי הכלכלה ב-GELSENKIRCHEN בזמן הרייך השלישי.

מפעל בניה – מקס פרזה

בתחילת שלטון הנאצים למשפ' פרזה כבר היה דור שלישי במפעל בניה ורעפים ב-GELSENKIRCHEN. מ-1918 המפעל היה בבעלותו של מקס פרזה. מקס פרזה נולד ב-22.2.1878 ב-GELSENKIRCHEN. הוא למד משפטים כדי שאחר כך יוכל להיכנס למפעל של אביו. הוא כמו אביו ברנהרד היה חבר מעורה בקהילה היהודית. מקס פרזה נישא לאנטוניה-טוני שטראוס. ב-28.6.1911 נולד בנם פאול. מקס פרזה נשלח יחד עם אישתו לריגה ב-1942. שניהם ניספו שם. שונה מהוריו פאול פרזה היגר לארה"ב ושרד שם את השואה. מארה"ב פאול דאג להחזרת הרכוש האבוד כנציג של קבוצת היורשים של סבו ברנהרד ואביו מקס(287).
למשפ' פרזה היו שייכים מלבד ברנהרד ובנו מקס ונכדו פאול עוד שורת קרובי משפחה שהצגתם לא נחוצה להבנת הליך האריזציה והשבת הרכוש(288). יוצא מן הכלל הוא אחיו של מקס, הרמן. הדוקטור למשפטים ומנהל בית המשפט הרמן פרזה היה שותף יחד עם אחיו מקס כמבצע הצואה של אביו ברנהרד במכירה ההדרגתית של רכוש המשפחה. גם הרמן פרזה ניספה בשואה(289).
על מפעל הבניה של משפחת פרזה אפשר היה לברר מעט לפי המקורות המוערכים, חסרים נתונים של מחזור הכספים או מספר המועסקים. יש יותר פרטים של מידע על רכוש הנדל"ן הרחב של המשפחה. הרכוש הזה כלל בין היתר בניינים:
KAISERPLAZ 4 .1 ב-KAISERSTRASSE כיום
ב-KURT SCHUMACHER STRASSE 40
2. HERTASTRASSE 25
3. FLORASTRASSE 126\128
4. MARGARETHENSTRASSE 6
5. GRENZSTRASSE 70
6. SCHÜTTLAKENSTRASSE 38

לרוב הם היו בתים עם כמה דירות. חוץ מזה היו מגרשים לא בנויים ושטחי מירעה. בין היתר:
1. מגרש ב- "GELSEN-KIRCHEN-BUER "ECKE-RESSERHEIDE
2. מגרש מרעה "AUF DER LÖCHTE"
3. מגרש DORSTENERSTRASSE 320A שנמצא ב- BOCHUM (הערה 290)

בשביל משפ' פרזה 12 שנות שלטון הנאצים היה הפסד של כל רכושם. קודם כל המשפחה איבדה את הנדל"ן בנוסף היו עוד נזקים. את המפעל המשפחה איבדה ב-1938 ע"י פירוק. רוב המזומנים שנשארו הלכו לאיבוד דרך המיסים שסחטו מהם בבריחה של פאול פרזה לארה"ב. פאול פרזה ברח מרדיפות הנאצים והיה צריך לשלם לפחות 17,500רייך-מארק "מס רכוש יהודי" ו-11,806רייך-מארק מס בריחה מהרייך(291). דרך העובדה שישנם כל כך הרבה הליכים, הדוגמא של משפחת פרזה נותנת את האפשרות הנדירה להראות איך הלחץ הכלכלי על בעלי המפעלים היהודים כל הזמן התגבר. את זה נראה קודם לפי מכירות הנדל"ן והרווחים שיוצאים מהם.
בשלב ראשון נראה רק את מכירות הבניינים ב-
KAISERSTRASSE 4 ו-GRENZSTRASSE 70ׁׁ(הערה 292). שני הבניינים ששוכנים האחד ליד השני נמכרו בדצמבר 1933 לאיש העסקים פאול בַרַיין, שפתח בבניינים שהוא רכש סיטונאות של נייר(293). המכירה הייתה זמן קצר אחרי מותו של מוריץ פרזה בעל הבניין. לא ידוע אם אירוע זה היה הסיבה ליורשים למכור את הבניין. חסרים גם בתיקים שנבדקו כל נתוני מחיר הקניה וערך הבניינים בשונה לכל המקרים האחרים שנבדקו.
בשלב שני בין 1937-1938 משפ' פרזה המיוצגת בכל המכירות ע"י מקס והרמן מכרו קודם את הבניין SCHÜTTLAKENSTRASSE 38 לכוֹרֶה אדוארד בַלצֶר ואחר כך את הבית ב-MARGARETHENSTRASSE 6 לשחקן הכדור רגל לשעבר של FC-SCHALKE 04 הארמן קורייאט. בלצר שילם ב-15.3.37 בעד הבניין ב-SCHÜTTLAKENSTRASSE 38 סכום של7,250 רייך-מארק, ערך הבניין היה קצת נמוך מזה 6,400רייך-מארק. להארמן קורייאט עלה הבניין ב-MARGARETHENSTRASSE 6 שהוא קנה ב-1938 רק 19,000רייך-מארק, קצת פחות ממה שהוא היה צריך לשלם, לפי הערך היה מחירו 20,690רייך-מארק(294). רק בשלב זה מקס פרזה סגר את מפעל הבניה והרעפים. זמן קצר אחרי 30.1.33 (יום עליית היטלר לשלטון) המפעל היה כבר חשוף לצעדי חרם נאציים בגלל סיבות גזעניות. למרות זאת פרזה המשיך להפעיל את המפעל. רק עם הוצאת כל היהודים מכל פעילות כלכלית מקס פרזה הוכרח בסופו של דבר ב-9.11.1938 (ליל הבדולח) לוותר על מפעלו והפסיק את פעילותו המקצועית(295) מפני שהמפעל לא נמכר לפי התקנה להוצאת היהודים מחיי הכלכלה מה-12.11.1938 אלה פירקו את המפעל. כפי שכבר מוזכר חסרות כל דרישות החזרה וגם כל מידע מדויק יותר על מפעל הבניה והרעפים, מספר העובדים, כמות חומרי הגלם וכו'...
הנדל"ן שנשאר בבעלות המשפחה אחרי 1938 נאבד ב-1941, באותה השנה כל הנדל"ן שנשאר בבעלותם של משפ' פרזה נלקח מהם. כל הבניינים והמגרשים, "ECKE RESERHEIDE",
"AUF DER LÖCHTE", ו-DORSTENERSTRASSE ב BOCHUM (הערה 296)
יוצאי דופן הם הבניינים HERTASTRASSE 25, ו-FLORASTRASSE 126\128 איפה שהעברת הבעלות לא הייתה דרך החרמה אלא דרך מכירה. את הבניין ב-HERTASTRASSE 25 המשפחה מכרה באפריל 1941 עבור 20,000רייך-מארק ליוסף והלנה קרלאוס, כך שמחיר הקניה היה מעט מעל הערך שנקבע כ-18,200רייך-מארק. קצת לא ברור העברת הבעלות בבניינים ב-FLORASTRASSE 126\128. פה חסר חוזה קניה כך שצריך לשחזר את ההליך ממקורות אחרים. בטאבו בעירית GELSEN- KIRCHEN רשומה מה-25.7.1941 קֶטֶה וואלטברול כבעלים לשני הבניינים(297). ההעברה כמו במקרה של HERTASTRASSE 25 הייתה כבר באפריל 1941. מחיר הקניה לפי הפרטים שנתנו משפ' וואלטברול היה לשני הבניינים יחד 21,500רייך-מארק. זה אפילו לא התאים לערך הנקבע לבנין FLORASTRASSE 126\128 שלבדו היה 22,000רייך מארק, רק להעברת הנכס היה המראה החיצוני של מכירה, אך למעשה המשפחה איבדה גם את הבניין הזה בלי פיצוי כי מחיר הקניה לא שולם למשפחה אלא הועבר למשרד האוצר. למה זה קרה לא ניתן לברר עד הסוף. לפי התיאור של נשיא משרד האוצר של מדינת WEST FALEN כל הרכוש של משפ' פרזה גם הבניינים ב-FLORASTRASSE היו כתוצאה מהחרמות הרכוש בבעלות הרייך הגרמני מיוצג ע"י האוצר ב-GELSEN-KIRCHEN דרום(298). זה היה כך רק מנובמבר 1941. זאת אומרת אחרי המכירות המתוארות למעלה. ישנה סברה שתשלום מחיר הקניה למשפ' פרזה נדחה עד ינואר 1941 (כנראה טעות והכוונה ל-1942). בנקודת זמן זו המשפחה כבר נשלחה לריגה כך שהחרמת מחיר הקניה ע"י משרד האוצר על בסיס התקנה ה-11 של חוק אזרחי הרייך מה-25.11.41 בא בחשבון. ללא התחשבות בשאלות הפרטים הלא ברורים, התוצאה של ה"אריזציה" היא שקֶטֶה וואלטברול שילמה סכום קטן ואפילו הוא לא הגיע למשפ' פרזה. גם אין מספיק תיעוד על היחסים בין הזוג וואלטברול למשפ' פרזה. ווילי וואלטברול טוען שהיו לו יחסים טובים עם משפ' פרזה לכן הוא הבטיח "לפי בקשת היורשים בין היתר את הרכוש האישי של משפ' פרזה לזכותו של פאול פרזה כעת בסיאטל-וושינגטון"(299). אם קוראים את זה בצורה אחרת אפשר להבין את זה, פשוט הלאימו את כל תכולת הבית. על בסיס המקורות הנמצאים אי אפשר להחליט אם זה נכון. תיאור ה"אריזציה" הראה איך תנאי המכירה הידרדרו למשפ' פרזה עד לביזה מלאה של קונים פרטיים ומשרדים ממשלתיים.
הבדיקה הבאה של הפיצויים לכן תהיה מחולקת להליכי פיצויים נגד קונים פרטיים והרייך הגרמני.

הליך הפיצויים הראשון שיכלו לסיים היה נגד פאול בַרַיין. הנושא היה KAISERSTRASSE 4 ו-GRANZSTRASSE 70. מכיוון שבעקבות ההגירה של פאול פרזה תחילה לא ניתן היה למצוא יורשים. ה-J.T.C הגיש ב-30.11.51 בקשה להחזרה לפי חוק מס' 59. ה-J.T.C פעל כחברת נאמנות של רכוש יהודי ללא יורשים, ידעו את הקונה בריין ב-4.2.52 על הפיקוח על רכושו.
בתוך ארבעה חודשים בלבד זאת אומרת עד 22.6.52 הגיעו הצדדים לפשרה, בריין נשאר הבעלים של המגרשים שניזוקו קשה במלחמה עבור תשלום בדיעבד של 3,150מארק גרמני. על בסיס ההסכם הזה פתחו את הגישה לרכוש ב-5.11.52(300).
מצב המקורות קצת יותר טוב לגבי המכירות ב-1937-8. הפיצוי לגבי הנדל"ן שנמכר לאדוארד בלצר והארמן קורייאט הלכו פחות מהר מאשר המכירה שתוארה קודם. היורשים של מקס פרזה בעצמם הגישו את התביעות להחזרת הרכוש. הכורה פחם לשעבר בלצר בתחילה לא הראה נכונות למסור את המגרש ב-SCHÜTTLAKENSTRASSE 38 או לשלם עבורו תוספת. בדוחות שלו שיש בהן שגיאות כתיב משמעותיות שמסר לפקיד המחוז לרכוש חסום הוא הסביר שהוא קנה את המגרש שהיה לו ערך שנקבע על 6,400רייק-מארק עבור סכום "ראוי" של 7,250רייך-מארק. מזה הוא שילם את התשלום הראשון של 3,000רייך מארק מייד ואת יתר התשלומים במזומן להרמן פרזה. באמת הכנסת הסכום הנותר מגובה במסמכים הבדוקים. ההליך שתועד במעט דפי תיק הסתיים בפשרה ב-26.8.53. בלצר שילם סה"כ 1,200מארק גרמני לחבר היורשים של מקס פרזה ויכול היה להחזיק בבנין. המגרש לכן שוחרר ב-25.11.53 שנה לאחר סיום ההליך נגד בריין ויותר מ-4 שנים אחרי תחילת ההליך.
הליך דומה היה בהחזר של MARGARETHENSTRASSE 6. גם במקרה זה מוסרי הבקשה להחזר ב-1949 הייתה קבוצת היורשים של מקס פרזה. מי שחייב היה להחזיר היה שחקן הכדורגל לשעבר מה- FC-SCHALKE 04 הארמן קורייאט(301). במשא ומתן של הפיצויים קורייאט בדיוק כמו בלצר לא היה מוכן לשום החזר כספי. הוא סיפר על המצב הכלכלי של עצמו. ב-1944 הבניין ניזוק כל כך קשה בהפצצות שקורייאט אחרי המלחמה היה צריך תמיכה כספית מהFC-SCHALKE 04. המועדון אישר לו הלוואה של 9,300מארק גרמני תמורת התחייבות לקבל כשוכרים בבניין רק חברי מועדון. הכנסות השכירות שימשו להחזרת ההלוואה כך שקוריאט אחרי השיפוצים לא יכול היה להרוויח באופן שוטף מהבניין. גם בעניין הזה חוץ מנימוק הבקשה והסבר הצד של הקונה ידועה רק התוצאה. גם ההליך הזה הסתיים בפשרה ב-9.3.53 שני הצדדים קבעו תוספת בגובה 2,600מארק גרמני שישולם בתשלומים. עם זה הגיעו לסה"כ סכום קניה טיפה מעל הערך הבסיסי. למרות המצב החוקי הלא ברור בפירוט גם הפיצוי של הבניינים ב-FLORASTRASSE 126 עמדו רק השאריות של הבניין שנהרס ב-80% במלחמה. מהערך הבסיסי נשארו אחרי ההריסה רק 8,900רייך מארק שמהם 5,525רייך מארק היו שייכים למגרש. הבניין ב-FLORASTRASSE 128 לא ניזוק במלחמה(302). את הבקשה להחזר של שני הבניינים שוב הגישו היורשים של מקס פרזה מיוצגים ע"י פאול פרזה אך רק מאד מאוחר ב-1954. בנקודת הזמן של הבקשה הבעלים היו האחיות קלרה וטרזה ליאונרד. זאת אומרת מתנגדי הבקשה.
מכיוון שכנראה לא מדובר בקונה קטה וואלטברול שהוזכרה בהתחלה חייבים לשחזר את העברות הבעלות אחרי המכירה לקטה וואלטברול. לפי הרישומים בטאבו "בעלי הקיוסק הלא נשואות טרזה וקלרה ליאונרד" היו הבעלים של הבניינים מאז 1944. מקטה וואלטברול שקנתה את שני הבניינים מקבוצת היורשים הם עברו לבנות דודות שלה קלרה וטרזה. לפי התיאור של קלרה וטרזה ליאונרד העברת הבעלות הייתה ע"י מכירה אך הסכומים המשולמים לא ידועים. הליך ההחזר הופנה כלפי הבעלים האחרונים כפי שזה מכותב ע"י החוק – BRÜG (הערה 303). רק במסגרת הבירורים נשאלו הקונים המקוריים כעדים. בהקשר זה ווילהלם וואלטברול נתן את הפרטים הידועים כבר מתיאור "האריזציה": אישתו קנתה את הבניינים "בשנת 1942 ע"י מכירה מרצון" במחיר של 21,500רייך מארק שהועברו למשרד האוצר. את התכולה שנמצאה הוא שמר לעצמו. בסופו של דבר האחיות ליאונרד היו צריכות למלא את בקשת ההחזרה של משפחת פרזה. בפשרה שהפכה לחוקית ב-26.8.1953 לפני בית המשפט לפיצויים הם התחייבו לתשלום של 15,000מארק גרמני לקבוצת היורשים. פתיחת חסימת החשבונות הייתה בעקבות זה ב-16.10.53. 15,000המארקים הגרמניים האלה היו הסכום הכולל שמשפחת פרזה קיבלה לשני הבניינים שלה.
עד עכשיו בתיאור הפיצויים לא טיפלנו בבניינים שמשפחת פרזה איבדה ע"י החרמה. כאן דרישות ההחזרה הופנו נגד הרייך הגרמני או נגד עיריית GELSEN-KIRCHEN שהבניינים המוחרמים הועברו לרשותם. קודם כל נראה בהחזרה של הבניין ב-HERTASTRESSE 25 שבאופן מקורי נמכר לזוג קרילאוס(304). בזמן המלחמה גם המגרש הזה נפגע קשות ואת הבניין על המגרש הרסו ב-1956(305), הבניין הזה הועבר לפיקוח הרכוש "כקנית אריזציה". במסגרת הבניה מחדש אחרי מלחמת העולם השניה עיריית GELSEN-KIRCHEN התכוונה להרחיב את FLORASTRASSE לכביש ראשי עם כמה מסלולים. גם המגרש ב-HERTASTRASSE קשור לתכנון הזה. העירייה מינתה וועדת שינוי להכנת הכביש הזה. הוועדה הזאת עסקה בקנית המגרשים הנחוצים לכביש או להחלפה תמורת רכוש עירוני. במקרה הזה שניהם לא היו אפשריים כי המגרש לא יכול היה להימכר או להחליף אותו ע"י הבעלים, הזוג קרילאוס כי המגרש היה חלק מרכוש חסום. במקביל להליך ההחזרה היו מאמצים של הוועדה למצוא פיתרון מוסכם עם הממונה האזורי לרכוש חסום איך בכל זאת להעביר את המגרשים לבעלות העירייה, לזה היה נחוץ אישור מיוחד מהממונה הארצי על הרכוש החסום לכלול את המגרש שעוד לא הוסרה חסימתו לתוך הליך שינוי היעוד.
וועדת שינוי היעוד הגישה בקשה ב-25.1.53, את האישור נתנו ב-26.4.53. במקביל להכנות של הוועדה לשינוי היעוד להרחבת FLORASTRASSE, היה משא ומתן בין הזוג קרילאוס ומשפחת פרזה להחזרת הרכוש. כתוצאה ממשאי המתן האלה הגיעו להסכם פשרה ב-5.3.54 אשר ניסה לאזן בין האינטרסים של שלושת הצדדים השותפים. הפשרה הייתה שהמגרש ב-HERTASTRASSE יישאר בבעלות הזוג קרילאוס ובמקום החזרת הרכוש נקבע תשלום השלמה של 24,000מארק גרמני ליורשי פרזה. מחויבים לתשלום לא היו משפ' קרילאוס אלא עיריית GELSEN-KIRCHEN. ניתן להוציא מהפשרה שהעירייה במסגרת שינוי היעוד במקביל למשא ומתן לפשרה חתמה על הסכם קניה עם יוסף והלנה קרילאוס.
ה-24,000מארקים גרמניים נקבע כסכום לתשלום שהיה הרבה יותר גבוה מההחזרות הפרטיות. דברים דומים חלים על הפיצויים במגרש ב-KAISERPLATZ 4. לפני הריסתו במלחמת העולם לבניין היה ערך בסיסי של 22,300רייך מארק והוחרם כפי שכבר תואר יחד עם עוד מגרשים בבעלות המשפחה ב-1941. הבעלים החדשים היה הרייך הגרמני המיוצג ע"י מִנהל האוצר של הרייך. אחרי המלחמה שרידי המגרש היו בבעלות של משרד האוצר ב-MÜNSTER ממשיכי אוצר הרייך. משפחת פרזה דרשה את זה מהם במסגרת הליך פיצויים נגד הרייך הגרמני(306). גם המגרש הזה היה קשור להרחבת FLORASTRASSE ולכן עיריית GELSEN-KIRCHEN הייתה מאד מעוניינת במגרש הזה. לכן הפשרה שהושגה ב-30.7.53 לפני משרד הפיצויים ב-ESSEN הייתה עוד פעם התוצאה של משא ומתן בין שלושה צדדים: משרד האוצר, העירייה והיורשים פרזה. מבנה הפשרה היה קצת אחרת מ-HERTASTRASSE 25, כאן המגרש קודם הוחזר למשפחת פרזה יחד עם חלק מהכנסות ההשכרה והחכירה בגובה של 2,775.54מארק גרמני. כמו בפשרה שתוארה קודם אחראית להשלמת התשלום, גם כאן לא היו הבעלים זאת אומרת האוצר אלא עיריית GELSEN-KIRCHEN.
משפחת פרזה התחייבה מיד למכור את המגרש המוחזר לעירייה עבור 17,725מארק גרמני. יוצא למשפחת פרזה סכום של 20,501מארק גרמני קצת פחות מהערך הבסיסי שהיה 22,300רייך מארק. בפשרות נוספות עיריית GELSEN-KIRCHEN התחייבה לשילומים למגרשים מוחרמים אחרים בגובה של 3,775מארק גרמני עבור RESSERHEIDE ועוד 4,500מארק גרמני עבור מגרש המרה AUF DER LÖCHTE(הערה 307).

סיכום: (לכל הספר)

גם ב-GELSEN-KIRCHEN האירועים התאימו את עצמם ל"אריזציה" שהנאצים בעצמם קראו לה כך. במציאות בסופו של דבר לא היה משהו אחר אלא שוד מאושר ע"י המדינה של הרכוש היהודי שהתאימה להליך שאפשר היה לראות בכל הרייך, באלימות ושלילת זכויות מהאוכלוסייה היהודית.
לציבור זה התחיל באופן גלוי עם החרם על החנויות והמפעלים היהודים ב-1.4.33. על הליך החרם ב-GELSEN-KIRCHEN ישנן ידיעות מעטות. עד כמה שאפשר לברר כמה מאנשי GELSEN-KIRCHEN התנגדו לחרם באופן מופגן אך למרות זאת הקשיים על אנשי העסקים היהודים היו גדולים. הקשיים החריפו במשך הזמן ע"י "החרם השקט" והמתמיד על מספר גדל של חברי המפלגה הנאצית ואלה שסמפטו את השלטון הנאצי(308). מההתרחשויות וקריאות החרם סבל למשל הקצב גרינברג שאיבד את הלקוחות הקבועים שלו והפך להיות קורבן של מבצע הסתה ב-"STÜRMER" (העיתון הנאצי). בסוף שנת 1934 גם פה בהתאם להליך בכל הרייך החלה יציבות מסוימת של מצב אנשי העסקים היהודים. מ-1935-1937 אנחנו בקושי יודעים על מעשי אלימות או צעדים נגד יהודים או נגד אנשי עסקים יהודים מ-GELSEN-KIRCHEN. רק בשנים 1938-9 העניין ברכוש היהודי בכל תחומי הרייך הפך לתחרות התעשרות ממשי. בפרק הזמן הזה גם ב-GELSEN-KIRCHEN מוצאים את רוב מקרי "האריזציה". כך היו ביולי 1938 – 162 מפעלים שהיו עוד בבעלות אנשי עסקים יהודים בעוד שב-1933 היו 200 מפעלים. גם אם השיעור של 20% שהוא השיעור שבירר פרנק באיור לגבי שיעור "האריזציה" ב-HAMBURG מתאים לתקופה הזאת צריכים להיות זהירים אם באמת מדובר במקרים של "אריזציה" כי אין לנו על זה ידיעות כלליות(309). עם זה ה"אריזציה" עברה "כהליך חברתי מורכב" (פרנק באיור) באמצע החברה. המרוויחים כללו את הרשויות הכספיות אך גם עורכי הדין והנוטריונים שהשתתפו "בהעברת הרכוש היהודי" יכלו ליהנות מה"אריזציה". צריך להסתכל על תפקיד הבנקים בצורה יותר מובדלת. את זה אנחנו רואים במיוחד במקרה של שטרן, כאן הדוייטשה בנק היה מאוים באיבוד חשבונות יוקרתיים, העברת המפעל יכלה להוביל לזה שכל החשבונות יועברו לבנק אחר של המתחרים. גם הליך פלילי נגד לקוח או התפקיד של עוזר ביצוע של רשויות הכספיים לא כל כך היה באינטרס שלהם, ולמרות זאת היה ברור לכל הצדדים שאי אפשר היה לנהל את המפעל העסקי במקרה של חברת שטרן. כך ניסו מנהלי הבנקים להוביל את ההעברה הצפויה של המפעל יחד עם הבעלים מוקדם לכיוון הרצוי להם ולמצוא חברה להעברה שהיו לה יחסי עסקים איתם.
גם האזרח "הרגיל" – שכנים, שוכרי דירות, עובדים של אנשי עסקים יהודים, בעלי מגרשים – הביאו את עצמם לבעלות על רכוש "יהודי" או לפחות נפגשו עם שלילת הזכויות של האוכלוסייה היהודית. המקרים שנבדקו ב-GELSEN-KIRCHEN
מראים שחוג גדול מאד של אנשים היו שותפים ב"אריזציה" והרוויחו מחוסר ההגנה והזכויות של האזרחים היהודים. "השוק" להעברת רכוש יהודי היה על אזורי. האינטרסנטים באו לא רק מ-GELSEN-KIRCHEN אלא גם מאזורים קרובים ורחוקים למפעל כמו זה של מ. שטרן היו אינטרסנטים אפילו מחוץ לגרמניה, באירופה. הדרך שהרכוש עבר מידיים "יהודיות" לידיים גרמניות לא הייתה שונה מהמציאות שכבר נבדקה בבדיקות אחרות, כך לחצו על אנשי עסקים בזה שנלקחו "למעצר הגנתי". זה למשל קרה לליאו גומפרט, רק כשהוא היה מוכן למכירה הוא שוב שוחרר. על אנשי עסקים אחרים איימו בביטול יחסים עסקיים. כאן מקרה שטרן משמש כדוגמא מתועדת היטב. לעיתים ההרחקה של בעלים יהודים נעשתה בשלבים. איזק איזקסון ובנו הרברט, קודם איבדו את רוב המפעל אך נשארו שייכים למפעל כעובדים, רק בשלב שני הם איבדו גם את המעמד כעובדים. כמו הרבה פעמים גם פה מבינים את המצב העגום של מקורות הידע. המצב הזה מכביד עלינו להעריך איזה רקע היה לירידה במעמדם הנראה לעין ובאיזה יחסים היו איזק והרברט איזקסון עם הקונה הרמן שטות. עדויות מפורשות לזה אי אפשר למצוא במקורות.
גם תופעות אחרות שידועות מבדיקות או חקירות מפורסמות נמצאות ב-GELSEN-KIRCHEN. המפלגה הנאצית הצהירה למשל כאחת המטרות הכלכליות במדיניות שלה את ביטול חנויות הכולבו לטובת חנויות קימעונים בינוניים. תיאור "האריזציה" של הכולבו קארש ושות' מראה כדוגמא איך המטרה התעמולתית הפכה במציאות בדיוק להפך. האריזטור הוברט קוגֶה ניצל את טובת השעה לבניית רשת חנויות כולבו על אזורית. "הוצאת היהודים" בכוח מהכלכלה הגרמנית במקרה זה גרמה לבניית קונצרנים שהעמידו פנים שהם רוצים להלחם בקונצרנים הללו.
היה גם טיפוסי איך עירית GELSEN-KIRCHEN לקחה לבעלותה כמה נכסי נדל"ן מהרכוש היהודי. על בסיס התקנה מס' 11 של החוק האזרחי מה-25.11.41 העירייה לקחה לעצמה במיוחד מגרשים שהיו מעניינים עבורה לבניית העיר. כקונה, לעירית GELSEN-KIRCHEN הוצאת היהודים מהכלכלה כנראה הייתה אמצעי לדחוף תכניות קיימות בבניית העיר והכבישים. הבדיקות לגבי משפ' פרזה, קליישטט, ואלכסנדר לא רק רומזות על זה אלא שמצביעות על זה בדיוק. "האריזציה" ב-GELSEN-KIRCHEN עברה בצורה סכמאתית זאת אומרת בשום צורה לא חרגה מהתהליכים בכל הרייך וגם המוטיבציה של הקונים הלא יהודים לא חרגה מאלה שידועים במחקר. כדאי להשתמש באפיון של הקונים שמציע פרנק באיור. אמנם השיוך במקרה קונקרטי הרבה פעמים קשור לקשיים גדולים כדוגמא נביא את המקרה של גרינבאום/קפטיינה. את התפקיד של קפטיינה בקושי אפשר לאפיין על בסיס המסמכים הקיימים. ברור שגרינבאום מסיבות שלא הוא היה אחראי להן – במיוחד סגירת חלוקת המשאבים הפך את הפעילות לבלתי אפשרית – היה חייב למכור את החברה שלו עם כמה עובדים.
מחיר הקניה שנקבע היה שווה בערכו רק למכונות שהועברו. גרינבאום לא קיבל תשלום על המוניטין של החברה ועל הלקוחות שלו. הליך "האריזציה" היה מתאים וצפוי למכירה אחרי 1937 – תשלום עבור מוניטין בנקודת הזמן הזה כבר אסור היה ורק אפשרי בצורה של קביעה מחוץ לחוזה ולא חוקי בין המוכר והקונה – מכיוון שהקונה קפטיינה היה זר בענף וגם היה מנכ"ל ה-DAF ב-GELSEN-KIRCHEN מתבקש לראות במקרה הזה התעשרות ללא מצפון. סיכום כל הסימנים מראה על מסקנה אחרת. מחיר הקניה הנמוך משקף בהחלט אם מסתכלים על זה מבחינה עסקית את הערך שקפטיינה קיבל ב-1938: הוא קיבל חברה שאיים עליה חיסול בלי סחורה, החברה הייתה בלתי ניתנת למכירה בגלל תכנית החיסול. זאת אומרת א. שגרינבאום גם במקרה של חיסול לא היה יכול לצפות לרווח יותר גבוה עבור המכונות שלו. ב. כנראה שבכלל לא הייתה סחורה במחסן. ג. גם מוניטין בקושי היה קיים. במצב הזה קפטיינה בתפקידו כמנכ"ל DAF היה אחד המעטים שבאו בחשבון כקונה, רק לו הייתה ההשפעה הנחוצה להנהלת ה-GAU = הנהלת האזור שנשלט ע"י הנאצים של ה-DAF ב-MÜNSTER, כדי למנוע את החיסול המתוכנן. מבחינה זו בהחלט נראה שבאמת גרינבאום בהערכה נכונה של המצב, בעצמו הפעיל את המכירה כפי שטוען דוח החקירה של נציג האזור לרכוש חסום. אמנם אפיון כאן אפשרי רק בהסגות גדולות כי אי אפשר לשחזר את לקיחת ההשפעה האמיתית. בהתחשב בבעיות שהוצאו מהמקרים שתוארו גם ב-GELSEN-KIRCHEN כמו בכל גרמניה אפשר לשייך את רוב הקונים לטיפוס של השותף השקט שניצל את ההזדמנות של השלטון הנאצי מבלי להקשות את התנאים עוד יותר למוכרים היהודים. אם זה המוטיבים לא היו רק תאוות בצע. במקרים אחדים כנראה גם הגיעו לקניה כדי למנוע את השפעת המתחרים.
עד עכשיו בדיקת המקרים אישרה את הידיעות להליך "האריזציה". לרמת הידיעות שייך גם שב"אריזציה" היו הבדלים גדולים בסקטורים ובמקומות שונים. להבדלים בהליכים המהירים של ה"אריזציה" הייתה אחראית גם כל פעם ההתנהגות של היועץ הכלכלי של ה-GAU ומשרד המסחר והתעשייה.
תפקיד היועץ הכלכלי של ה-GAU נבדק בפרוטרוט על ידי גרהרד קרצ' בשביל ה-GAU הנאצי בחבל ארץ WEST FALEN SÜD=W.F.S וגם על ידי פרנק באיור ל-GAU ב-HAMBURG, שניהם מגיעים למסקנה שונה לגבי תפקיד היועץ הכלכלי של ה-GAU. בעוד שקרצ' בשביל W.F.S מגיע לתוצאה שליועץ הכלכלי של ה-GAU היה רק תפקיד של בודק לאחר מעשה, באיור רואה את תפקיד היועץ הכלכלי של ה-GAU ב-HAMBURG כמחליט הראשי (310). ל-GAU הנאצי בחבל ארץ WEST FALEN NOR = W.F.N חסרה בדיקה כזאת ובגלל המקורות החסרים בקושי ניתן לבצע אותה. המסמכים של היועץ הכלכלי של ה-GAU ב-W.F.N הושמדו. מסקנות על הפעילות של כריסטיאן פרנקה כיועץ כלכלי ב-GAU ב-W.F.N אפשר למצוא רק דרך סימנים בחומר הרחב של היועץ הכלכלי של W.F.S (הערה 311), לכן קשה להעריך את השפעתו של כריסטיאן פרנקה על ה"אריזציה". אמנם בולט שהוא מופיע רק במקרה יוצא דופן לפני סיום ה"אריזציה", עד כמה שניתן לבדוק לפי הסימנים תפקיד היועץ הכלכלי של ה-GAU ב-W.F.N היה רק תפקיד מאשר אחרי שהליך המכירה כבר הסתיים בדומה למה שקרצ' מצא בשביל W.F.S. בעוד שבאזורים אחרים מאז 1936-7 היועצים הכלכלים היו המאשרים בשאלות ה"אריזציה" כשמינו את עצמם למאשרים. ב-GELSEN-KIRCHEN חסרים מסמכים לפרקטיקה הזאת. דוגמא אחת מהמעטות שיש להשתתפותו של היועץ הכלכלי מהווה מכירת הכולבו CARSCH & CO.. הקונה הוברט קוגה פנה ליועץ הכלכלי של ה-GAU מפני שהוא היה כבר בעל כולבו. אפילו במקרה זה לא פנו ליועץ הכלכלי של ה-GAU כרשות מוסמכת יחידה אלא המצב החוקי היה כנראה כל כך מסובך שהקונים ליתר בטחון פנו לכל המשרדים שאולי היו צריכים אישורים מהם.
סיבה להשפעה הנמוכה שנראית של היועץ הכלכלי של ה-GAU על הליך ה"אריזציה" יכולה להיות במצב הלא רגיל של הסמכויות ב-GELSEN-KIRCHEN שהייתה שייכת באופן פוליטי ל-GAU ב-W.F.N ובמובן הכלכלי ל-IHK BOCHUM. רק מ-1943 העיר השתייכה סופית גם פוליטית וגם כלכלית מדינית למשרד הכלכלי של ה-GAU ב-W.F.N. המצב הזה אולי הגביל את ההשפעה של היועץ הכלכלי של ה-GAU. מינוי עצמי במובן של אדון באיור היה קשה להפעיל אם בשאלות כלכליות ה-IHK של ה-GAU אחר היה מוסמך.
כפי שפרנק באיור הראה תפיסת מפעלים יהודים שהייתה נחוצה ל"אריזציה" הייתה צריכה להיתקל בקשיים "כאשר הגופים של הכלכלה המסחרית לא השתתפו בה או אפילו התנגדו" (312). אי אפשר היה למצוא טענה בטוחה על התנגדות או שיתוף פעולה של ה-IHK BOCHUM. אמנם כבר בסמכות הלא ברורה אולי היה כבר מכשול לפרנקה להשפיע על ה"אריזציה" ב-GELSEN-KIRCHEN כפי שהיה ב-HAMBURG. כפי שבהליך ה"אריזציה" גם בפיצויים GELSEN-KIRCHEN לא שונה מחלקים אחרים בגרמניה. רוב ההליכים הסתיימו כבר בדרג משרדי השילומים. בכל המדינה מדובר על גרמניה המערבית, רק 8% מכל המקרים הגיעו לבית המשפט העליון האזורי כמקום לערעור(313). מהמקרים שנבדקו כאן רק הצדדים במקרה גרינברג הלכו עד לבית המשפט העליון האזורי ב-HAMM. הערכים הסטטיסטיים לא אומרים הרבה על "פרקטיקת החזרת הרכוש האינדווידואלי" (גושלר) הפרקטיקה ההיא הייתה מעניינת בהיבט על הדוגמאות הנבחרות. לא היה נחוץ לבצע השוואה מדויקת של הערך והפיצוי. היבט כזה שמצומצם לסכומי כסף מהר מאד מגיע לגבולות. החזר הרכוש דרך הליך הפיצוי המכוון הוכח כאופציה לא מעשית. הפרקטיקה הזאת כבר הייתה צריכה להיכשל כי לרוב השורדים חזרה וחזרה לקשרים האישיים והעסקיים לא באה בחשבון. לכן העברת הבעלות של ה"אריזציה" נשארה כפי שהיא. במקום החזרת הרכוש ברוב המקרים היה תשלום עבורו. מסיבות שונות ורבות התשלום הזה היה לעיתים קרובות מתחת לערכו. הסיבות לזה לא רק שהיו בחוסר רצון של אלה שהיו חייבים החזר. הבעיות מתחילות כבר עם זה שהפיצוי בגלל התפיסה לא יכול היה לבוא במקום הנזקים שנגרמו. הנזקים הכבדים של מלחמה עם הפצצות בהרבה מקרים כמו בדוגמא של משפחת פרזה אך גם אצל בנו אייכנגרין הרסו את רכוש הנדל"ן. הקונים ראו את עצמם במצב כספי מאד לחוץ והרבה פעמים לא היו במצב לשלם פיצוי בגובה הערך המקורי. אפילו איפה שהייתה מוכנות לפיצוי מהר מאד זה הגיע לגבולות למה שניתן היה מבחינה כספית. בפשרות שהגיע אליהן נשקפת חלקית היכולת הכספית של הקונים "הארים הגרמנים" אחרי המלחמה וההפצצות של בנות הברית. ההרס של המלחמה כך בא גם על חשבון "קורבנות האריזציה". בעיות אחרות נגרמו מחוק ההחזרה שהיה מוגבל לרכוש בתחום שהוא חל עליו זאת אומרת רק במערב גרמניה או שלפחות בזמן הבקשה נמצאו במערב גרמניה. למשל: ברכוש תחולה בהעברה של משפחת פרזה שהוחרם בנמל הולנדי, חוק הפיצויים לא חל.
גם במקרים שהרכוש לא נהרס והיה תשלום כמעט בלתי אפשרי לברר אם תשלומי הפיצוי היו "מתאימים" או "צודקים". בבירור הסכומים שצריך היה לחשב היו קשיים גדולים. הקשיים האלה מתחילים עם בירור ערכו של הרכוש בנקודת הזמן של המכירה. חישוב רטרואקטיבי של ערך השוק האמיתי של בנין או מוניטין של מפעל אפשרי, רק בצורה מאד לא חדה. הרבה מפעלים ב-GELSEN-KIRCHEN גם יהודיים התגברו רק בקושי על תוצאות משבר הכלכלה העולמי בתחילת שנות השלושים והיו לא רחוקים מפשיטות רגל. למשל חנות הרהיטים והביגוד הירש ומפעל הנייר קליישטאט, היו שייכים למפעלים שהיו בקשיים כלכליים. בנוסף חסר מידע כמו למשל רשימת הלקוחות שיחד עם פאול גרינברג עברו לחנות הראשית.
התשלומים מראים מאמץ לפצות על הנזקים באופן כללי גם אם רואים רק "הצלחות חלקיות" לגבי יחידים. לא מאד הגיוני לשאול את השאלה על החזר היסטורי "צודק". מה שקובע בצדק קונסטנטין גושלר נחשב בתנאים של שנות החמישים אולי כפשרה הוגנת, חמישים שנה אחרי זה כבר לא נראית כפשרה הוגנת. הנזק גופו זאת אומרת הפסד ההון החברתי נהרס כך שאי אפשר היה להחזירו בדרך כלל, רק במקרים נדירים יוצאי דופן כמו בדוגמא של הרברט איזקסון קורבן "האריזציה" הצליח לחזור לעמדה החברתית האבודה כבעל מפעל. אצל כל האחרים המרכיבים החברתיים של הרכוש נהרסו וגם השורשים.
השאלה של התיאום החומרי של הנזק ופיצוי הנזק חייבת להישאר ללא תשובה וגם אסור להשיב עליה. יותר חשוב נראית השאלה איך הנוגעים בדבר חוו את הפיצויים. גם כאן ההליך ב-GELSEN-KIRCHEN כמו ההליך באופן כללי. הפיצויים ששולמו לא הואצו על ידי המודעות לחוסר הצדק הגרמני, לא היה "הליך לימודי היסטורי" (גושלר) והמוכנות להתמודד עם שותפות לעוול גם הייתה קטנה כפי שדיטר ציגלר תיאר את זה. רוב הקונים שתוארו קודם כל סרבו להחזר הפיצוי.
הקונים שנהנו מהאי צדק הנאצי הראו שתי תבניות התנהגות שכל פעם חזרו על עצמן: הנסיגה לתפקיד הקורבן שלהם וההכחשה של כל התנהגות לא צודקת. נימוק טיפוסי היה למשל של הוברט קוגל שהאשים "את רשויות הפיצויים שהם גורמים לבלאגן לא נחוץ וגם לאי צדק כלפי קבוצת אוכלוסיה לא מבוטלת ולא אשמה!" שקוגל בלי ספק גם שייך את עצמו לקבוצה הזאת (314). גם היינריך באריין שקנה נדל"ן מרכושה של משפחת קלישטאט חשב שזה "קשיחות לא הוגנת ולא מוצדקת שמביאים אליו דרישות לפיצויים שאין להן שום בסיס חוקי" (315).
שתי התבניות של הנימוקים, תפקיד הקורבן או ההכחשה מופיעים בדרגות שונות. הרמן קוריאט למשל בראש וראשונה הסתמך על אי יכולת לשלם בעוד שאלפרידה אדריאן עוד בשלב מתקדם של ההליך דחתה באופן מוחלט כל אשמה. הסיבות היו שונות ולא תמיד ניתן היה לברר אותן לבטח. באופן חלקי הן בטח נבעו משכנוע אמיתי של חפות מפשע, בשום מקרה לא היו סימנים לשינוי דעה או מחשבה של ביקורת עצמית על הבסיס האנטישמי של ה"אריזציה"(316). זה יכול להיות חלקית בגלל אופי המקורות אך יותר סביר שהפיצויים במקרים שנבדקו לא הובנו כניסיון לפצות על אי צדק אלא בראש וראשונה כהתקפה בזכות או בצדק בזמנים קשים.
הדוגמא של משפ' שטרן מראה שגם אצל הבעלים היהודים לשעבר היו דעות שונות לגבי פיצויים. בני המשפחה העמידו דרישות לא אחידות לביצוע הפיצוי אחרי שכבר הגיעו להסכמה בין חלק מהשותפים בן משפחה אחר ניסה לקבל סכום פיצוי יותר גבוה.
ווריאציה מיוחדת של תבנית התנהגות הייתה ההנמקה של הרשויות האלה שהיו שותפים ב"אריזציה" ועכשיו דחו כל אחריות בהסתמך על החוקים שחלו אז. הגישה של משרד האוצר ב-DÜSSELDORF במקרה של שטרן. דוגמא במיוחד מובהקת להנמקה החוקתית של רשויות האוצר. גם כאן הפיצויים לא נתנו עילה לחשיבה בביקורת עצמית. לפי דעת האוצר "לשטרן היו כל הקלפים בידיו שאי אפשר היה לתבוע אותו בחו"ל ולרייך הגרמני היה יתרון שיכל לנצל את אפשרויותיו החוקיות נגד הקרובים של שטרן בהגירה שלהם. כך התפשרו ברוח טובה באמצע, זאת למרות שלא היה איום או הכרח יותר מאשר בכל דיון כלכלי אחר"(317). תיאור טיפוסי להערכה של יורגן לילטייכר שמשרדי האוצר בדרך כלל טיפלו בפיצויים "במעט ענווה"(318).
על רקע זה בכל זאת נבדוק שוב את גובה התשלומים שבוצעו אך לא תחת השאלה אם הם התאימו לנזקים שהיו אלא באיזה גורמים גובהם היה תלוי. ברור שהיקף הנזק שנגרם לא היה מכריע לגובה סכום הפיצויים, גם לא היו מכריעים. האפשרויות הכלכליות הממשיות של הקונה או דרגת ההרס של הרכוש המדובר, אלא קודם כל מצב האינטרסים של כל קונה אחרי 1945. פיצויים שעברו מינימום מוחלט לא נמצאו שם איפה שנגרם נזק גדול במיוחד אלא קודם כל במקום שלרוכש עצמו היה אינטרס בהסכמה מהירה.
התשלומים של עירית GELSEN-KIRCHEN למשל היו שייכים בהשוואה לערך הבסיסי לסכומי הפיצויים הגבוהים ביותר. גם כאן כפי שגם בתוספת התשלום של הזוג יגר עבור המגרש ברח' קרנגר לרוכשים היה אינטרס גדול ודחוף להסכם מהיר כדי לבצע את תכנון בנית הכבישים, לכן כאן לא כמו במקרים הנבדקים האחרים זרמו חוקי השוק לתוך הפשרה. זכאי הפיצויים היהודים כאן היו בעמדת דיון הרבה יותר חזקה מאשר בדרך כלל. המשך תכנון הבניה הציבורית או הפרטית היה תלוי בהסכמתם לפשרה. בראש וראשונה להמשך השימוש ברכוש לאחר ה"אריזציה" הייתה השפעה משמעותית על היקף הפיצויים.
סה"כ אפשר לקבוע שה"אריזציה" ב-GELSEN-KIRCHEN גרמה לאותו נזק תמידי כמו בכל הרייך הגרמני. מבנה של מעמד ביניים שנבנה גם מבעלי מפעלים יהודים. היוקרה של משפחות כמו גומפרט או פרזה בקהילה יהודית גדולה, הרשת הסוציאלית של משפחת הסוחרים אייכנגרין – בכמה ערים, כל הנזקים הלא כספיים של ה"אריזציה" היו צריכים להישאר ללא פיצוי. הפיצויים של הנזקים שהיו ב-GELSEN-KIRCHEN הראו את החסרונות שידועים מבדיקות אחרות ואי אפשר לראות אותם כסימן לשינוי גישה לכיוון אזרחות טובה (319). חלק גדול של הנזקים החומריים והלא חומריים נשארו ללא פיצויים וגם בלי כפרה.
כאן לא המקום לדון אם אפשר היה להעביר פיצויים יותר מורחבים נגד הרצון הנראה לעין של רוב האוכלוסייה ואם הפיצויים האלה יכולים היו לכסות בכלל את הנזקים שנגרמו בגלל נזקי המלחמה וגם אם הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה הייתה עומדת בלחץ חיצוני עוד יותר חזק לפיצויים. בצורה כפי שהפיצויים בוצעו הם השאירו בגרמניה וגם ב-GELSEN-KIRCHEN את הרכוש אחרי "אריזציה" בבעלות הרוכשים "הארים". "הסרת היהודים" ממעמד הביניים של GELSEN-KIRCHEN היא תוצאה נצחית של ה"אריזציה" שאי אפשר היה להחזיר אותה על ידי פיצויים.



הערות:
(287) - הפרטים של השילוח הם סוטרים. שני השמות נמצאים
ברשימות השילוח בארכיון העיר G.K. ברשימות השילוח
המודפסים אצל ניוורט – בספר הנקרא "יהודים 2002". גם
לשילוח של ה-27.1.42 וגם של ה-22.1.42 הפרטים על
גורלם אחרי זה הם לא חד משמעיים. ברשימת השילוח של
ה-22.1.42 רשום בסיבת המוות "רעב" בעוד שמשרד הרווחה
ב-G.K. מחלקת פיצויים רושם בתוצאת הבדיקה ב-1965
שטוני לא מתה אלא נעדרת (לקוח ממכתב משרד הרווחה –
מחלקת פיצויים לנשיא הממשל האזורי מה-21.9.56 בארכיון
העיר G.K. תיקי פיצויים 1557).
(288) – הענפים השונים של המשפחה מופיעים במסמכים לרוב
כ"קבוצת היורשים אחרי ברנהרד פרזה" ו"קבוצת היורשים
אחרי מקס פרזה" (ראה לזה את ההסברים הבאים) ליד זה
עומד אחיו של ברנהרד, מוריץ שהוא כמו אישתו לא שרדו את
השואה. הליכי הפיצויים של בתם המשותפת מרגרטה לא
נבדקו במסגרת עבודה זו.
קבוצת יורשי ברנהרד פרזה מורכבת מבניו מקס והרמן פרזה
כמו כן אחיותהם מרתה וורטהיים ויוהנה שטרן.
לקבוצת היורשים מקס ניהל את הבניינים בעוד שד"ר הרמן פרזה
תיפקד כמבצע הצוואה.
גם צריך לכלול בקבוצת היורשים אחרי ברנהרד פרזה
את היורשים שלהם אחריהם. מפורט: הבן של מקס – פאול,
הבן של הרמן – ברנהרד קורט, והבנים של מרתה וגוסטב
וורטהיים – הנס וורנר וורטהיים. פאול פרזה היה גם התובע
לדרישות של אביו מקס (קבוצת היורשים מקס פרזה) וגם
הנציג המיופה כוח של קבוצת היורשים אחרי סבו ברנהרד.
ליחסי המשפחה המפורטים ראה ארכיון העיר G.K. כרטסת
התושבים, החלטת הלשכה למיסי מקרקעין מה-2.1.36 בתוך:
ארכיון העיר G.K. תיק הבניין KAISERPLATZ 4-8, הערה
בטאבו – הורסט כרך 24 דף 600 בתוך STAM משרדים
לרכוש חסום תיק 158, וטופס CC15 מה-31.12.52 בתוך
STAM משרדים לרכוש חסום תיק 158, 38\34\1528.
(289) – הרמן פרזה מוזכר כמבצע הצוואה בהחלטה של משרד מיסי
המקרקעין (ארכיון העיר G.K. תיק בנין
KAISERPLATZ 4-8) . על הרמן פרזה ידוע שנרצח במחנה
ריכוז (STAM משרדים לרכוש חסום תיק 159) אם גם שתי
אחיותיהם של מקס והרמן היו קורבנות של השלטון הנאצי אי
אפשר להוכיח באופן חד משמעי. כל האחים בזמן הליך
הפיצויים כבר מתו.
(290) – HSTAD,REP 324 מספר 2956.
(291) – ארכיון העיר G.K. תיקי פיצויים 1557.
(292) – מכירות אחרות בשלב הזה היו סביב חלקים של שטחי החצר
של הבניין KAISERPLATZ 4. איש העסקים יוסף גרוס רכש
חלק משטח החצר. חלק נוסף של החצר עבר לאישתו של
המהנדס אריק קליין. דרישות הפיצויים המתאימות נדרשו
בתחילה אבל קבוצת היורשים לא המשיכו בזה ועזבו את זה.
לכן לא נבדוק את המכירות האלה לעומקן. (לגבי מחירי
המכירה ראה החלטת משרד המיסים והמקרקעין מה-7.8.34
בארכיון העיר G.K. תיק הבניין .KAISERPLATZ 4,6,8
להעברת הבעלים ראה העתק של המסמך בטאבו ב-G.K. כרך
9 דף 415 בתוך אותו המסמך).
(293) – המכירה הייתה ב-9.12.33 העברת הבעלים נרשמה ב- 21.12.33
בכתב יד, בדף טאבו ב-STAM משרדים לרכוש חסום תיק 158 וספר
הכתובות של העיר G.K. מ-1934.
(294) – משרדים לרכוש חסום STAM תיק 158.
(295) – ארכיון העיר G.K. תיקי פיצויים 1557.
(296) – לזה ולדברים הבאים: STAM משרדים לרכוש חסום תיק
158.
(297) – צורת הכתיבה של השם וולטבריל מופיעה בצורות שונות.
מכיוון שאפילו בלוגו המכתבים של מסחר הטבק של ווילי
וולטבריל יש צורות כתיבה שונות נבחרה כתיבה של וולטבריל
רק לפי מידת התדירות הגדולה ביותר.
(298) – מכתב של נשיא האוצר W.F. ב-MÜNSTER למשרד
הפיצויים בבית המשפט ב-ESSEN מה-30.5.50 ב-STAM
משרדים לרכוש חסום בתיק 159.
(299) – לזה ולדברים הבאים: STAM משרדים לרכוש חסום תיק
158.
(300) – לזה ולדברים הבאים: STAM משרדים לרכוש חסום תיק
158.
(301) – באותו המקום התיאור הבא גם מבוסס על זה.
(302) – ראה גם להליך הכולל הזה: STAM משרדים לרכוש חסום
תיק 158.
(303) – BRÜG פסוק 3 סעיף 11 "מי שחייב בפיצוי... זה הבעלים
של הרכוש הנלקח". להמשך אותו הליך ענייני: STAM
משרדים לרכוש חסום תיק 158.
(304) – גם להליך הזה: STAM משרדים לרכוש חסום תיק 158.
(305) – ארכיון העיר G.K. תיק בנין HERTASTRASSE 25.
(306) – ארכיון העיר G.K. תיק בנין KAISERPLATZ 4-8.
(307) – STAM משרדים לרכוש חסום תיק 159.
(308) – באופן כללי: ניוורט, שכתבה את "יהודים 2002" עמוד 83,
כאן גם רמז לדוח של הנהלת המחוז של המפלגה הנאצית ב- G.K.
שעוד ב-1937 מתלונן על קניות של גרמנים אצל אנשים "מגזע זר".
לחרם השקט אחרי הפסקת החרם הרישמי השווה לילומריק שכתב את
הספר "פוליטיקה 1998" עמוד 40
(309) – ניוורט, "יהודים 2002" עמודים 76 ו-81, גוך שכתב "חיים
2004" עמוד 35 ו-NZ עיתון הנאצים מ-31.7.38.
(310) – קרצ' שכתב את "מנגנון כלכלת האזור 1989" עמוד 180
והלאה. באיור שכתב "אריזציה 1997" עמוד 178 והלאה
ו-216 והלאה.
(311) – STAM מספר היועצים לכלכלת האזור של W.F.S.
(312) – באיור, שכתב את "אריזציה 1997" עמודים 79 והלאה.
(313) – לילטייכר שכתב את "מדינת חוק 2002" עמוד 133.
(314) – מכתב של קוגס למשרד הרכוש החסום מ-19.10.48 בתוך:
STAM משרדים לרכוש חסום תיק 153.
(315) – מכתב של היינריך באריין למשרד הפיצויים מ-14.2.50
בתוך HSTAD REP 324 מספר 170.
(316) – גושלר\לילטייכר שכתבו ב"אריזציה 2002" עמוד 25.
(317) – HSTAD, PER 324 מספר 1044, RÜ 888/50 דף 47
בכתב של הנהלת האוצר ב-DÜSSELDORF מה-23.8.52.
(318) – לילטייכר "מדינת חוק 2002" עמוד 148 והלאה.
(319) – לילטייכר "גרמניה המערבית 2003" עמוד 103.

אישור מכירת המגרש והנכס בקייזרפלאץ 4

רשימת היורשים בנכס בקייזרפלאץ 4

אבני נגף ב-GELSENKIRCHEN

יחד נגד השיכחה

אלה שהיו נוכחים – GELSENKIRCHEN

הרמן קוריאט

בתוך מדינת WESTFALEN השתמשו אנשי שאלקֶה (שם של קבוצת כדורגל) כבר בשנת 1930 לנסיעות של משחקי חוץ באוטובוס קבוצתי שהנס קוריאט העמיד לרשותם והוא עצמו עד 1931 שיחק בקבוצת שאלקֶה. הרמן קוריאט שנולד ב-3/1/1901 ב-GELSENKIRCHEN  הוא צאצא של אנשים שהגיעו מ-NEIDENBURG  והוא נהנה מה"אריזציה" (כל מה שהארים לקחו מהיהודים) והשיג בזול בית מאזרחים יהודים. מספר שנים אחרי שהיה שחקן כדורגל פעיל בקבוצה עבד כנהג אוטובוס, קנה ממשפחתו של הקבלן היהודי פרזה בניין עם מספר דירות ברחוב  MARGARETHEN 6.

למשפחת פרזה היה עסק שקשור בבניה וותיק ב-GELSENKIRCHEN. הרמן קוריאט קנה את המגרש והבניין ברחוב MARGARETHEN 6 ממנהל בית המשפט בדימוס דר' הרמן פרזה. בתפקידו של הרמן פרזה כמבצע הצוואה עבור היורשים של הזוג שנפטרו: ברנרד ויוליה פרזה.  היורשים היו ילדיו של ברנרד פרזה: מקס פרזה, דר' הרמן פרזה, מרתה וורטהיים לבית פרזה, וכמו כן יוהנה שטרן לבית פרזה.

קוריאט שילם ב-1938 (חוזה קניה מ-28/9/1938 ורישום בטבו מ-4/11/1938) עבור הבית מחיר של 19,000RM (רייך מארק) מה שהיה נמוך מהמחיר המוערך של 20,690RM. לפי נתונים אחרים זה היה שווה 19,380RM. ערך המגרש לפי הדעה של המשרד לפיצויים מהתקופה לאחר הנאציזים היה משמעותי, מעל מחיר הקניה ועמד על 27,000RM. יש להניח שהמשפחה בתקופת הנאציזם חיה בלחץ עצום ואיבדה בכמה צעדים את המפעל, הנדל"ן והרכוש. הוכח שמקס פרזה ואשתו אנטוניה נשלחו ב-27/1/1942 מ-GELSENKIRCHEN לגטו בריגה ושם ניספו. גם אנשים נוספים מהמשפחה לא היו בחיים: דר' הרמן פרזה ומרתה וורטהיים.

אחרי השחרור מהנאציזים, תחילה החברה היהודית לנאמנות, כנאמן של רכוש יהודי ללא יורשים הגישו תביעה להחזר רכוש מהעיזבון של הרמן פרזה, גם אנשי משפחה של משפחת פרזה ששרדו מהדור הבא הגישו תביעה. בכל מקרה ב-2/8/1952 החברה היהודית לנאמנות נסוגה מתהליך התביעה. התוצאה של ההליך שלא לגמרי ידוע מה-6/3/53 שנגמר ב-9/3/53 הגיע לפשרה לפיה הרמן קוריאט שילם 2,600מרק גרמני בתשלומים ליורשי פרזה שעם זה וויתרו על תביעות נוספות והשאירו את הבית והמגרש להרמן קוריאט. אמנם הבית בנובמבר 1944 היה 60% הרוס כתוצאה מהמלחמה.

לבניה מחדש של הבית ההרוס קבוצת הכדורגל העניקה להרמן קוריאט הלוואה בגובה 9,300מרק גרמני והחתימו אותו שהוא יכול להשכיר את הדירות בבניין רק לחברי הקבוצה. בינואר 1952 קוריאט בעצמו, צ'אפן, קוביאטובסקי ומילברג זמנית גרו בבניין. אחרי הבניה מ-1948 – 1951 גרו דרגשפסקי, בורודנסקי, מאצֶאק, קניג, מילברג, צ'פאן, וקוביאטובסקי. אין רמז לשותפות של קבוצת הכדורגל למכירת הבניין להרמן קוריאט במסמכים. ההלוואה יכולה להתפרש רק כתמיכה לחבר הקבוצה ממשפחת הקבוצה המצומצמת, כצעד סוציאלי לחברי הקבוצה בזמנים של מצוקת דיור. לפחות ההליך באופן כללי כנראה היה ידוע לשחקנים המרכזיים של הקבוצה אחרי המלחמה. עו"ד שהיה שותף להליך היה גם מאוחר יותר יושב ראש הקבוצה 1953 – 1958 אלברט מוריץ.

מאת: אנדראס יורדן, קבוצת פרוייקט אבני הנגף – GELSENKIRCHEN

אוגוסט 2017