לזכרם של דר' הרמן ומימי פרזה - In Erinnerung an Dr. Hermann und Mimi Ferse

י  ז  כ  ו  ר

דר' הרמן פרזה

דר' הרמן פרזה נולד ב-15.01.1881 בגלזןקירכן, לבעלי בית חרושת ללבנים ורעפים שרופות.

לאחר לימודים מוצלחים באוניברסיטאות בפרייבורג והיידלברג ללימודי משפטים, התחתן במאי 1921 עם מימי גולדשמידט מוורבורג.

הם עברו לגור באסן. מנשואים אלו נולדו הבת רות 1922 והבן ברוך 1924.

דר' פרזה היה אחד היהודים המעטים שכיהנו בתפקיד כה גבוה, שופט עליון מחוזי, בגרמניה או באיזה משרה דומה.

פעמיים בשבוע הוא ניהל משפטים פליליים בבית המשפט המחוזי באסן. ב-1924 עשה דר' גוסטב היינמן, ראש עיר עליון בשנת 1946 באסן, ואחר כך נשיא גרמניה, את הסטאז' שלו אצל דר' פרזה. מאז המשפחות היו בידידות קרובה וטובה.

כל התנהגותו של דר' פרזה הייתה פרו גרמנית. אולי מפני שהוא כבר במלחמת העולם הראשונה קיבל את צלב – הברזל להצטיינותו, או אולי בקשר למקצועו. בכל אופן הוא האמין בגרמניה והרגיש כגרמני, לכן אפשר להסביר שהוא בשנת 1938, כשמצב היהודים בגרמניה כבר היה בכי רע, אמנם נסע עם אשתו ל-6 שבועות לפלשתינה, אך על אף כל הבקשות של הקרובים והידידים חזר לגרמניה.

אחרי פברואר 1939 הוא היה בהנהלת הקהילה היהודית של בית הכנסת באסן.

ב-10.11.1941 הוא גורש יחד עם אשתו למינסק – רוסיה שם במחנה הושמד.

אסן, 11.10.1985

(-) אולרייך גולדמן                                     (-) פולקר שולר

י  ז  כ  ו  ר

מימי פרזה

מימי פרזה לבית גולדשמידט נולדה ב-20.03.1895 בוורבורג, ליד קסל, הוריה היו אדולף גולדשמידט וברטה כהן-גולדשמידט.

את ילדותה בילתה מימי בוורבורג עד לבגרות. אחר כך היא למדה בקסל, בבית הספר הגבוה לפקידות ועבדה במקצועה בבנק בקסל.

ב-1920 היא ביקרה אצל קרובים באסן והכירה שם את בעלה לעתיד.

במאי 1921 היא נישאה לדר' הרמן פרזה, פקיד ממשלתי גבוה בבית המשפט המחוזי באסן. הזוג חי בין משפחות גרמניות ידידותיות ויהודיות, כולם במעמד גבוה, בהרמוניה שלמה. נולדו להם שני ילדים, רות 1922 וברוך 1924.

מימי פרזה הייתה אישה מאד פרקטית. היא עבדה בתור מתנדבת בוויצו ובליגה לנשים יהודיות שעזרו לנזקקים. להפך מבעלה, הייתה מימי ציונית ושאפה להגר לפלסתינה.

מהמכתבים לילדיה (1939-1941) שעלו עם עלית הנוער ב-1939 לישראל וחיו בביטחון שם, נראית האהבה והדאגה שלה. חילופי מכתבים אלו עברו בסוף דרך הוריה הזקנים שברחו אחרי 09.11.1938 להילוורסום בהולנד לבתם המבוגרת ואחר כך יחד עם המשפחה גורשו לברגן-בלזן.

מימי פרזה התבטאה לעיתים במכתביה בדאגה גדולה לכל הקרובים והידידים שהצליחו לעבור את הגבול או להשיג ויזה. אך השתדלויות רבות שלה ובעלה להשגת אישור יציאה מגרמניה נשארו ללא תוצאות. בסוף 1938 הם היו צריכים לעזוב את הדירה שלהם ברחוב לנגנבק 42, כי בתור יהודים אסור היה לגור מאז בשיכונים של פקידי ממשלה. הם עברו לבית היהודים ברחוב הופלנד 23 ומספטמבר-אוקטובר 1941 לרחוב פטנקופר 38.

משם היא גורשה יחד עם בעלה ב-10.11.1941 למינסק-רוסיה. שם הם הושמדו.

(-) מגדלנה-לני יעקב

מנאומה של שרת המשפטים מילר-פיפנקטר לכבוד חנוכת לוח הזיכרון בבית המשפט הגבוה בעיר HAMM ב-17/12/07.

תקפה המילה המדוברת

נשיא בית המשפט הגבוה ב-HAMM שמונה ב-1933 רודולף שניידר מצהיר ב-04/08/1933 בבית המשפט ב-ESSEN לרגל ביקור ההיכרות שלו שם: "תפקידנו לבנות את יסוד המשפט כדי שהרייך השלישי יוכל להתבסס על זה בצורה עמוקה ובטוחה. נחוץ שכל החוקים והתקנות שמשתמשים בהם ברוח המדינה החדשה ושיבוצעו ברוח הפיהרר שלנו. עכשיו זה העניין של השופט הגרמני לנהוג בחרב המשפט בצורה חזקה ובקשיחות בלתי מתפשרת..."

הפרשן מהעיתון הלאומי של ESSEN יודע לדווח: "סוף הנאום הזה הסתיים בשבועת נאמנות שכולם מוכנים לבצע את הטיפול בצדק ובמשפט בצורה כזאת שנחוצה באינטרס של העם והמולדת הגרמניים". ואומנם המשפט היה תמיכה לדיקטטורה הנאצית גם באזור בית המשפט הגבוה ב-HAMM. מבית המשפט הגבוה עד לרמה של בתי המשפט הזוטרים יותר כל עובדי המשפט העמידו את עצמם לרשות השלטון. תמונות כאלה כמו שכאן מדווחים על ביקור ההיכרות של שניידר ב-ESSEN היו גם בחגיגות חנוכת פסלים והעלאת דגלים עם צלבי קרס לתורן בבתי המשפט ובטכס זיכרון למדינה החדשה בשנים 1933-45. הם היו בכל מקום, בבתי משפט, במשרדי תביעה, רשויות ומשרדים. לא רק בצורה חיצונית, אלא גם בתוך המשפט התבצע "השינוי" של המשפט: כבר ב-31/03 זאת אומרת שבוע לפני שנכנס לתוקף מה שקרוי חוק הפקיד המקצועי מ-07/04/33 שתוכנו היה הגרוש של משפטנים יהודים ממשרותיהם ה-S.A כאן ב-HAMM השתלט על הכניסות של בית המשפט הגבוה כדי למנוע שעורכי דין יהודים יכנסו לבניין. אנחנו לא יודעים שום דבר על מחאות של נשיא בית המשפט הגבוה או שאר המשפטנים. פאול הארמן נשיא בית המשפט ב-ESSEN הלך צעד קדימה: הוא כבר ב-23/03 בצייתנות רבה המליץ ליו"ר היהודי שלו מנהל בית המשפט דר' הרמן פרזה להגיש את בקשת החופשה שלו "מייד" כי ההתפתחות הפוליטית אולי תדרוש זאת. גם כאן בבית המשפט הגבוה הוצאו לחופשה הפקידים בבית המשפט שהיו שייכים לדת היהודית ליתר בטחון כבר ב-04/04 זאת אומרת גם לפני שהחוק הרלוונטי נכנס לתוקף. מכיוון שכולם היו לוחמי חזית במלחמת העולם הראשונה ובגלל זה חל עליהם הסעיף היוצא דופן של חוק הפקידות המקצועית אי אפשר היה עדיין לפטר אותם. לקח אמנם עד סוף יולי 1933 עד ששלושה שופטים מבית המשפט הגבוה יכלו לחזור לשרות (באופן זמני) על סמך חוק הפקידות המקצועית באזור בית המשפט הגבוה ב-HAMM, סה"כ 11 שופטים ותובעים, כמו גם שני שופטים מתמחים מיד הוצאו לגמלאות. הם רק קיבלו "קצבת גמלה" אם יכלו להוכיח לפחות תקופת שירות של 10 שנים. בלי כל זכאות לתשלום משכורת פיטרו 8 שופטים יהודים שמיד נשארו בלי בסיס כלכלי. המתמחים היהודים פוטרו כולם ולא יכלו לסיים את הכשרתם. סה"כ בבית המשפט הגבוה ב-HAMM פוטרו מ-1933 עד 1936, 36 משפטנים יהודים. גם 166 עורכי דין איבדו את הבסיס הכלכלי שלהם בגלל "החוק להוצאתם מעריכת הדין". אלה מספרים שבעצמם כבר מאד מבהילים, אך מה הייתה המשמעות האמיתית של חוק הפקידות המקצועית "טהרת הגזע" של המשפט באביב 1933 עבור העמיתים היהודים.

דר' הרמן פרזה, הזכרתי אותו כבר, מנהל בית המשפט ויו"ר המחלקה לענייני עונשין הועבר כבר באביב 1933 ביוזמת נשיא בית המשפט ב-ESSEN קודם למחלקה של משפט אזרחי כי זה נחשב "כלא נאה" לתת לשופט יהודי להתעסק בענייני עונשין. מכיוון שאי אפשר היה לפטר אותו כי היה לוחם חזית הועבר לבית משפט מדרג נמוך יותר למשרה פחות "בולטת" כפי שחשבו.

מכיוון שמאפריל 1933 מצאו את עצמם כל השופטים היהודים שאי אפשר היה להעביר אותם ישר לגמלאות, הם הועברו לבית משפט זוטר. נשיא בית המשפט פאול הארמן חשב שכמות כזאת של שופטים "לא ארים" מזיקה לתדמית של בית המשפט הזוטר ולכבוד המשפט בכלל. לא ברצון הוא השאיר את השופטים היהודים בשרות באזורו.

ב-1934 היה על דר' פרזה כמו על כל עובדי המשפט להישבע לאדולף היטלר שהיה ללא ספק מצב מגוחך עבורו. בספטמבר 1935 עם התקנת חוקי נירנברג, מערכת המשפט התפטרה באופן סופי מעובדיה היהודים:ביטלו לגרמנים בעלי הדת היהודית את מה שקרוי "אזרחות הרייך" שרק הגיעה לאנשים עם דם גרמני, מכיוון שרק אזרח הרייך יכול היה להיות פקיד או שופט היה על כל השופטים היהודים לצאת לגמלאות עד 31/12/35.

בגיל 54 הרמן פרזה עמד בפני שוקת שבורה. ב-1941 קצבאות הפנסיה שלו הופסקו ודר' פרזה ואישתו נשלחו כפי שאמרו למטרת עבודה במזרח ע"י הגסטאפו ליעד לא ידוע. את המשך גורלם של הזוג פרזה אנחנו לא מכירים, כנראה שנרצחו במינסק כמו המשפטן דר' אוסטרליץ מ-ESSEN.

מה שהתחיל כהטרדה אנטישמית מצד יו"ר בית משפט אחד הסתיים שנים מעטות מאוחר יותר בהשמדה פיזית אך זה לא היה התחום היחיד שהמערכת המשפטית נתנה תמיכה ליעדים הנאציים.

בית המשפט הגבוה ב-HAMM גם תפס עמדה מובלטת במלחמה נגד היריבים הפוליטיים של השלטון כמו שיו"ר בית המשפט הגבוה שניידר קבע בגאווה -  "בשנים הראשונות אחרי שהנאצים עלו לשלטון פעלו באנרגיה שלמה נגד הקומוניזם והדמוקרטיה הסוציאלית". בית המשפט הגבוה לפי שניידר "כאן פעל ביד ברזל ויש לו חלק עיקרי בהשמדת הקומוניזם והדמוקרטיה הסוציאלית". באמת בשנים 1933-36 הורשעו ע"י בית המשפט הגבוה ב-HAMM הרבה יותר מ-10,000 אנשים "בהכנה לבגידה חמורה" והם קיבלו עונשי מאסר כבדים במשפטים המוניים – לעיתים היה להרשיע בין 50-100 מואשמים – אנשים מהאזור הורשעו בגלל ייצור וחלוקת כתבים עוינים למדינה, בבניה מחדש של המפלגה הקומוניסטית או בחברות למפלגת הפועלים הסוציאליסטית שהייתה מחוץ לחוק. ידועים לשמצה במיוחד הם המשפטים שנקראים משפטי ארגוני העובדים שהיו בין 1935-37 בבית המשפט ב-BERLIN ובבית המשפט הגבוה ב-HAMM. בסה"כ הם היו מכוונים נגד כ-1200 נשים וגברים.

גם בתי המשפט המיוחדים של הנאצים במחוז התמסרו בהבנתם למלחמה נגד האויב  "בחזית הפנימית" עד 1945 היו אלה בתי המשפט המיוחדים ב-DORTMUND, ,HAGEN ,ESSEN .BIELEFELD

בתי המשפט המיוחדים שהם גופי דוברות של בית המשפט מאוישים בשלושה שופטים מקצועיים ומצוידים בסמכות פונקציונאלית מיוחדת לעברות שמספרן גדל עבור העברות "הפוליטיות" שמתרבות, הרשיעו בבית המשפט הגבוה ב-HAMM כמו בכל הרייך הגרמני דאז ובאזורים הכבושים ע"י גרמניה מספר עצום של עונשי מוות.

כפי שהנס אקהרד נירמן קבע בסקירה המפורטת שלו למשפט העונשין הפוליטי ברייך השלישי באזור HAMM היו אלה השופטים של בתי המשפט המיוחדים שהפכו על בסיס האידיאולוגיה שלהם הגורם המכריע בהחלטה על אשמה וחפות של מואשם מעבר לעובדות של משפט העונשין הפוליטי שבאופן אובייקטיבי ממילא כבר לא היה קבוע, אלא ללא גבולות.

ולבסוף המשפט בבית המשפט הגבוה ב-HAMM היווה גם תמיכה של מדיניות הבריאות הגנטית של השלטון הנאצי: בתי המשפט, תפקידם כבתי משפט לבריאות גנטית הורו על סירוס של מאות אלפים של נשים, גברים וילדים בין השנים 1934-45.

בית המשפט לבריאות גנטית ב-ESSEN בלבד הורה מאז נכנס לתוקף החוק "למניעת צאצאים חולים גנטית" ב-01.01.1934 את הסירוס בכוח של מעל 900 אנשים.

למה אנחנו יכולים לקוות כשאנחנו חונכים על רקע האירועים האלה שלתמיד יהיו חלק של ההיסטוריה המשפטית הגרמנית לוח זיכרון, היום בבית המשפט הגבוה. מזמור תהילים שכתוב מעל לוח הזיכרון כסיסמא "-כי לדין יחזור הצדק"- מבטא שלסדר משפטי חייב להיות יעד של צדק כדי שיגיע להיקרא בכלל סדר משפטי.

יעדים אחרים, מידות אחרות – איחוד אתני, ניקיון הגזע, "הבטחת החזית הפנימית" או איך שרוצים לקרא לזה, לכל אלה אסור אף פעם להיות המדריך למשפט צדק. זה המוסר שהסקנו מחוויות הנאציזם וזאת עמדתנו ולוח הזיכרון מזכיר לנו את זה.

בתרגום התנ"ך של מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג מתברר עוד הבט של מזמור תהילים 94 שמגלה לנו עוד מימד חשוב של צדק. שם כתוב "פסק הדין יפנה לאמת". זה מאד ממשי: מדובר בפסק דין בכל פסק דין אינדיווידואלי. מעבר לזה מדובר במשהו ממשי. בזה מה שכל יחיד עושה במערכת המשפט. אמת וצדק שמזמור תהילים מזכיר לנו לא קוראים במישור מופשט אלא הופכים להיות אמת בביטויים ובמעשים של בני אדם. כפי שגם אי צדק לא משהו מופשט אלא הופך להיות אמת במעשי אדם. מערכת המשפט בשנים 1933-35 רק יכלה להיות תמיכה של הרודנות הנאצית כי מספיק אנשים במערכת המשפט הפכו בביטויים שלהם ובמעשיהם את ההפליה ואת ההשמצה וחוסר הצדק וחוסר האמת לאמת. כך העמיתים ב-ESSEN היו צריכים להתכונן שמנהל בית המשפט דר' פרזה אחרי 23.03.33 כבר לא הופיע לעבודה ופתאום עבד בבית משפט בדרג נמוך יותר, אף אחד לא יכול היה להתעלם מזה. בכל זאת השופטים שתקו.

ברור שהיו נשיאי בתי משפט שלא עשו שום דבר נגד העובדה שב-31.03.33 אנשי S.A מנעו מעורכי דין יהודים להיכנס לבנין. צריכים היו להיות שופטים בבית משפט מיוחד שחשבו לנכון לשפוט למוות את העובד הפולני בן ה-22 סטנסלאוס קלמק בגלל גניבת סוודר וצעיף. היו צריכים להיות גם שופטים ששפטו מואשמת בת 21 למוות מהסיבה כמו שכתוב בהרשעה שלה "הצורך לביטחון העם במיוחד במלחמה דורש שאלמנטים כאלה מסוכנים חייבים להעלם מחברת החיים". השופטים לא אולצו להחלטות האלה. הם פעלו מדחף עצמי על בסיס מוטיבציה שלהם. אנחנו יודעים את זה היום על בסיס המחקר ההיסטורי שבעשרות השנים האחרונות התמודדו עם אפשרויות התנגדות ויוזמה גם על ידי משפטנים בתנאים של הנאציזם. אסור לנו לשכוח שרוב השופטים והתובעים שבין 1933-45 שהיו עמודי תווך של הדיקטטורה הנאצית חזרו אחרי 1945 למערכת המשפט ושמו את חותמם עד עמוק בשנות ה-60 על מערכת המשפט הגרמני אחרי המלחמה. אנו צריכים להבהיר לעצמנו את המשך הפעולה של אידיאולוגיה מזלזלת באדם לא דמוקרטית וגזענית במערכת המשפט עמוק בתחילת הרפובליקה הפדראלית כדי להיות מודעים לאתגר שהסיסמא בלוח הזיכרון מעידה בפנינו. חוסר צדק, הפנית הראש ומשפט "טרור" הם כפי שהדוגמאות האלה מראות לנו משהוא מאד ממשי כפי שגם צדק ואמת.

בלי מעשים שלנו הפעולה היום יומית שלנו, החוק לא מוביל לצדק ופסק הדין לא מוביל לאמת. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי שבתוכן של תהילים מס' 94 לא יישאר בגדר משאלה? פסוק מתהילים נותן לנו רמז מאד ממשי באיזה "איבר" של הצדק מדובר לגבי האמת: כתוב שם בפסוק 15: יעקבו אחריו כל הצדיקים מהלב ובתרגום אחר – וכל אלה שהם אמיתיים מהלב יבואו אחריו. לא מדברים על חוכמה, לא על ידע, גם לא על אינסטינקט של כוח או מודעות לקריירה, אלא מדברים על הלב כאיבר למודעות או להכרות לאמת ולצדק.

הלב כמרכז כוח של האדם כאמצעי שמוביל את פסק הדין לאמת ואת החוק לצדק.

לוח הזיכרון בגלל זה מהווה יותר מאזהרה על העבר. הוא הזמנה מאד ממשית לכולנו לבדוק את המעשים שלנו, את ההתבטאויות שלנו בפעולה המשפטית היום יומית שלנו לשאוף לאמת ולצדק.

הדבר הזה דורש יותר מאשר השתדלות אינטלקטואלית שכלית ושאפתנות מקצועית.

תהילים מס' 94 מזכיר לנו כאשר אנחנו פוסקים גם לשאול את הלב שלנו. התפקיד השיפוטי שלנו תובע את כל כולנו גם את שכלנו וגם את ליבנו.

אני חושבת שלוח הזיכרון עם הטקסט המרגש והעמוק שלו שהיום אנחנו מורידים את הלוט ממנו, כל הזמן יכול להזכיר לנו את זאת. כל יום שאנחנו עוברים לידו כדי למלא את תפקידנו השיפוטי.

אני מודה לבית המשפט הגבוה ב-HAMM ולאומנית גב' דרוור מאד שהם מאפשרים לנו את זאת.

                                                   מה המשמעות של עיבוד העבר מבחינה פדגוגית

                                                   מאת: ברברה אייכוואלד

(עבודה שכתבה בֶרבֶל בסיום לימודיה באֶסֶן באוקטובר 1995 בעזרתה של רות, התרגום רק מהחלקים הנוגעים לרות גבזה-פרזה)

מסמך זיכרון לדר' הרמן פרזה

במסגרת נסיעת לימודים וצליינות לישראל שבוצעה על ידי משרד הנוער הקתולי באסן מ-23.3-13.4.85 גם לי הייתה הזדמנות לקבל על עצמי "סנדקאות" על יהודי מאסן שנרצח על ידי השלטון הנאצי.

בירושלים ביקרתי קרובים ובעזרתם חיברתי את מסמך הזיכרון.

תחת הסיסמא לשנה הבאה בירושלים, ההכנות שלנו לנסיעה הזאת התחילו מוקדם מאד. בזמן הזה התעסקנו בין היתר עם ההיסטוריה של מדינת ישראל אחרי הקמתה, האנשים שחיים שם, הדתות שלהם והקשיים שהם צריכים להתמודד איתם. קרץ לנו הרעיון להגיע למקום עם המשבר הכי גדול בפוליטיקה העולמית, להתפעל מההישגים הגדולים שהעם היהודי השיג מאז הקמת המדינה, לנסוע בקבוצה ולהעמיק את דתנו ואמונתנו אנו. במסגרת ההכנות ביקר אצלנו גם נציג של הקהילה היהודית באסן. הוא הראה לנו את התערוכה בבית הכנסת הישן, הראה וסיפר לנו את ההיסטוריה של יהודי אסן ודיבר על הפעילויות העכשוויות של הקהילה היהודית. באותה הזדמנות הוא הזמין אותנו לקחת חלק בפעולה חדשה, יצירת ספרי זיכרון לקורבנות הטרור הנאצי.

ההזמנה הזאת נתנה לנסיעתנו עוד נקודת שיא, כי כך קיבלנו את האפשרות להתמודד בצורה יסודית עם ההיסטוריה הגרמנית – במיוחד לשוחח עם קרובי משפחה של הקורבנות. כך יכולנו להשתתף בצורה פעילה בכתיבת ההיסטוריה, לעבד עבר שבעצמנו בכלל לא השתתפנו בו ועליו הורינו והורי הורינו מדווחים בחוסר רצון או לא בצורה מספקת. ביום השני של שהותנו בירושלים סוף סוף הגענו לזה. מבית הכנסת הישן קיבלנו רק את המידע שהרמן פרזה יחד עם אישתו מינה ניספו ואת כתובתה של ביתו בירושלים: רות גבזה, רח' אטינגר 7, ירושלים 96550.

החלטנו לעשות את הקשר הראשוני בזהירות רבה וקודם כל שלחנו שני משתתפים מהנסיעה לכתובת שצוינה. רות גבזה שבאותו הזמן הייתה בת 62 מאד התפלאה והייתה די במבוכה שבאו לבקר מעיר מולדתה שהיא עזבה בשנת 1938. (מידע על ידי בית הכנסת לא הגיע) היא הרי כמעט 50 שנה סיפרה רק מעט על ילדותה ונעוריה באסן. עד אז היא דיברה גרמנית רק כשהיא נסעה פעם בחודש לדודה שחיה בסביבה. למרות זאת רות מיד הייתה מוכנה לדבר על אביה ועל זמנה באסן. היא ביקשה מאיתנו לבוא שוב בערב עם יותר אנשים. עד אז היא צריכה הייתה לחזור לעצמה והיא אמרה שתחפש מסמכים כמו מכתבים ישנים, תמונות וכו'...

כשהגענו בערב למשפ' גבזה התאספה משפחתה של רות, בעלה אהרון ובנותיה מיכל ודלית כדי לקבל אותנו בלבביות ולכבד אותנו. המבוכה הראשונית עברה מהר. תחילה דיברנו על עצמנו, נסיעתנו לישראל, על העיר אסן, בית הכנסת הישן, שהודות לפעולת ספרי הזיכרון אנחנו יכולנו להיפגש. השיחה התקיימה בשלוש שפות: גרמנית, אנגלית ועברית. לעיתים קרובות רות צריכה הייתה לתרגם לנו או למשפחתה.

כבר בערב הראשון למדנו הרבה אחד על השני ורות דיברה הרבה זמן על הוריה במיוחד על אביה שהרי בשבילו רצינו ליצור מסמך זיכרון.

דר' הרמן פרזה היה מנהל בית המשפט האזורי באסן, זאת אומרת עובד מדינה בכיר. הוא אף פעם לא האמין שאי פעם הוא יכול היה להיות קורבן השלטון הנאצי. כשילדיו תכננו לעזוב את גרמניה הוא נסע לפלסטינה כדי לקבל תמונה אישית מתנאי החיים שם. העובדה שהוא חזר והמשיך במקצועו מראה שהוא הרגיש בטוח בעמדתו. איזה גורל היה לו ולאשתו מתברר גם במסמך הזיכרון וגם במכתבו של דר' גוסטב היינמן(1) שהיה מקושר למשפ' פרזה לא רק מקצועית אלא גם באופן פרטי. רק ב-1950 גוסטב היינמן יכול היה לבטא את השתתפותו על מות ההורים לרות ולאחיה ולתאר את הערב האחרון באסן שהוא בילה איתם.

אנחנו בילינו עוד כמה ערבים מעניינים אצל משפ' גבזה. לא רק אנחנו שאלנו שאלות רבות, אלא גם ילדיה של רות שכנראה עד אז לא שאלו באינטנסיביות כל כך לגבי עברה של אמם. רות הראתה לנו מכתבים של הוריה, את סימני החיים האחרונים שהיא קיבלה מהם. מכיוון שבין גרמניה ופלסטינה אז לא היה קשר דואר, בתחילה המכתבים האלה הגיעו אליה דרך הולנד איפה שסבא וסבתא שלה גרו. המכתב האחרון הגיע אליה דרך הצלב האדום. המכתב הזה שמותר היה לכתוב בו רק 25 מילים כנראה עבר צנזורה כי המשפט האחרון היה חסר, גזרו אותו.

על ידי התיאורים של רות, הביחד עם משפחתה ועל ידי המכתבים והתמונות התקרבנו והבנו מאד את גורלה של משפ' פרזה ומעבר לזה התגברנו על מרחק הזמן בהיסטוריה.

על ידי חשיפתנו לחלק הזה של העבר הוא הפך להיות חלק מההיסטוריה שלנו ובינתיים לחלק מהעבר שלנו.

מהפעילות הנקראת "פעילות אקטיבית" נוצרה חברות הדוקה עם משפחת גבזה שנמשכת עד היום (כבר 10 שנים), אנחנו ביקרנו אחד את השני עוד כמה פעמים ומדברים בטלפון כמה פעמים בשנה. גם בכתיבת עבודה זאת רות עזרה לי עם כמה פרטים ואני רוצה על כן להודות לה.

הערה: רות ומשפחתה לא ידעו שהנוער שמראיין אותה מתכוון לעשות דף זיכרון בבית הכנסת לזכר אביה. כל זה נודע לה רק כשעיריית אסן הזמינה את רות ומשפחתה לביקור מולדת ולטקס הכנסת דף יזכור בבית הכנסת באסן באוקטובר 1985.

 (1) דר' גוסטב היינמן היה אסיסטנט של דר' הרמן פרזה בבית המשפט באסן ולאחר מכן שירת כשר הפנים ונשיא גרמניה.    

רות גבזה באסן

רות עצמה תיארה את ניסיונותיה עם האנטישמיות בזמנה באסן כך:

"אני רות גבזה לבית פרזה נולדתי ב-12.4.22 באסן על נהר הרוֹר. הורי היו ד"ר הרמן פרזה מנהל בית המשפט ואישתו מימי-מינה פרזה לבית גולדשמידט. ב-3.1.24 נולד אחי ברנהרד-קורט גם באסן. כילדה קטנה הלכתי לגן הילדים היהודי ובאפריל 1928 התחלתי את בית הספר היסודי היהודי. מ-1932 הלכתי לתיכון לבנות LUISEN SCHULE. היינו תלמידות יהודיות מעטות בבית הספר. מכיוון שרציתי להיות מורה לכלכלת בית הייתי במגמה המעשית היכן שלמדנו בישול וכלכלת בית. ב-1938 אסור היה לי כיהודיה להמשיך ללמוד. כמובן שזאת הייתה מכה קשה בשבילי. עברתי לפרנקפורט על נהר המַיין לבית הספר היהודי לכלכלת בית כדי לסיים את הכשרתי כמורה לכלכלת בית. לדאבוני זה לא יצא. בסוף ספטמבר נסגר בית הספר הזה ועוד בתי ספר יהודיים. כבר לא התקיימו אפשרויות הכשרה ליהודים. מפני שהייתי חברה בתנועת הנוער "מכבי-הצעיר" הלכתי מטעם התנועה להכשרה יהודית ליד ברלין. כך הייתה לי האפשרות לעזוב את גרמניה כמה שיותר מהר ולברוח מהאנטישמיות. הלכנו יחד כקבוצה סגורה לפלסטינה "לישראל", בסוף פברואר 1939הגעתי לפלסטינה. אחי נסע לאנגליה עם קבוצת נוער וכעבור זמן קצר גם הגיע לפלסטינה. אנו ילדיהם של משפ' פרזה ניצלנו. הורינו נשלחו ב-1941 עם טרנספורט למינסק אחרי שאבי כיהודי כבר ב-1938 פוטר מהעבודה כפי שמוכיח מכתבו של ד"ר גוסטב היינמן שר הפנים בזמן הזה. אבי כעובד מדינה גרמני בכיר אף פעם לא האמין שלו ולאשתו יהיה סוף כזה. זאת הייתה גם האמונה הכללית במשפחתנו. במשך כל השנים לא רצינו לדעת יותר על גרמניה למרות שאחי כחיל בבריגאדה היהודית היה באסן בזמן המלחמה......."

עכשיו כשרות ישבה איתנו (צעירים מאסן) יחד ודיברה על עברה היא ביטאה את המשאלה עוד פעם לנסוע לאסן. כשפנתה בבקשה זו לראש העיר דאז פטר רויישנבך הוא סירב בטענה שהיא עוד צעירה מדי(1), מכיוון שלאחד ממשתתפי הנסיעה שלנו היו קשרים לעירייה יכולנו לאפשר לרות שיזמינו אותה עוד באותה השנה כדי שיחד עם בעלה ושתי בנותיה תוכל לתייר במולדתה הישנה. למרות משאלתה להגיע עוד פעם לאסן בטח לא היה קל לרות להיענות להזמנה הזו שבאה בפתאומיות כזו כי הנסיעה הזאת הייתה קשורה ברגשות חזקים. הפגישה עם עבר כזה דורשת גם אחרי כל כך הרבה שנים התגברות חזקה, רות ומשפחתה וששה עשר יהודים מאסן לשעבר התמודדה עם הפגישה הזאת - "את ההתנגשות עם העבר".

מה שגרט היידיקֶה כותב במאמר בעיתון מה-12.10.85 תחת הכותרת "יהודים מעיזים התנגשות עם האתמול, פליטים מהטרור הנאצי בפעם הראשונה אחרי 50 שנה באסן" כל אחד יכול להרגיש איתם: "רואים את המבוכה בפניהם. אחדים לא יכולים להסתיר את דמעותיהם, הזיכרון הסוער של הסבל הבלתי ניתן למדידה דוחק את השמחה על הפגישה עם המולדת הצידה. אי אפשר לתאר במילים מה יהודים חשים כשהם חוזרים אחרי כמעט 50 שנה לעיר מולדתם איפה ששורשיהם".

עובדי עירית אסן ובית הכנסת הישן מאד השתדלו להנעים את שהותם כמה שיותר ולהקל על הפגישה עם העבר. כך בירך אותם נציג התרבות וילהֶלם גודֶה בבית הכנסת הישן לא כאורחים כי בעצם "הבעלים האמיתיים של בית הכנסת היהודי".

לרות הייתה מעבר לזה הזדמנות לבקר בין היתר בבית סיפרה הישן – לואיזֶן ולשוחח עם תלמידים ומורים. במקרה היא גם מצאה את בית אביה. הימים באסן הוקדשו לעקבות אחרי אביה, כך היא יכלה להיות נוכחת בחתימה החגיגית על מסמך הזיכרון לזכר אביה בבית הכנסת הישן., הרי המסמך הזה חובר גם בעזרתה, בעלה אהרון לאחר מכן אמר את הקדיש היהודי. אחר צהריים אחד, משפחת גבזה הייתה אורחת של משרד הנוער הקתולי באסן. המארחים מאסן גמלו בזה לקבלת האורחים שהם חוו אצל משפחת גבזה באביב בירושלים.

בימים אלו החברויות התהדקו עוד.

אמנם הייתה לה חוויה אחת לא נעימה עם פטר היינמן בנו של ד"ר גוסטב היינמן. הוא הזמין אותה למשרדו אך כשהיא ביקרה הוא בתירוץ שקוף התחמק. על זה רות הייתה מאד עצובה. הרי כאן הייתה לה ההזדמנות לשמוע משהוא מבן חבר טוב של אביה, או אולי אפילו לחדש את הקשרים של אביה.

סך הכל לקבוצה היו רק חוויות חיוביות. כפי שכבר אמרתי בתחילה מה שקרה אי אפשר להחזיר, זה נשאר. מה שאפשר זה רק לשנות את הזיכרון. אם הביקור הזה באסן של היום הביא לקבוצה היהודית ניסיונות או חוויות כל כך טובים והוא יישאר כזיכרון חיובי אז אולי גם להם וגם לנו זה יביא להקלה לעיבוד העבר ויכול לשים הדגשים חדשים.

(1) עירית אסן בשיתוף בית הכנסת הישן מזמינה כל שנה קבוצת ילידי העיר לביקור מולדת.  

סיכום:

עם העבודה הזאת הייתה לי הזדמנות לעבד חלק מהעבר שלי שהיה קשור לרגשות אחדים. מעבר לזה יכולתי לאמץ עבר שלא חוויתי כחלק מהעבר שלי ולהחיות אותו בעין הפנימית שלי. דרך העברת הרישומים שלי לבית הכנסת הישן באסן (עובדת אחת ביקשה ממני) אני נותנת את הרישומים האלה לציבור. כך אני משתתפת בכתיבת ההיסטוריה שהתחלתי לפני 10 שנים בחיבור תעודת הזיכרון לד"ר הרמן פרזה ועכשיו יכולתי להרחיב את הכתיבה הזאת. על ידי פרויקט ספר הזיכרון גם לרות גבזה הייתה הזדמנות להתמודד עם עברה ולשלב בזה גם את משפחתה. בזה היא קיבלה לזיכרון שלה את הרשמים והחוויות הלא נעימים שהיא עברה אז באסן ובגרמניה על ידי אֶבֶל מודע ויכלה לפצות את עצמה באופן חלקי על ידי חוויות חדשות. הצורה הזאת של עיבוד העבר דורשת הרבה יוזמה עצמית ומעורבות. כל מי שהשתתף בעניין הזה צמח על ידי חוויות חדשות ומקווים שישלב את הניסיונות האלה לדימוי החיים וההיסטוריה שלו ועם זה גם לעתיד (העברת חוויות). כך מזיכרון היסטורי יכולה לגדול גם מודעות היסטורית.

"חשוב באיזו צורה מביאים את העבר להווה., אם נעצרים בהאשמה הפשוטה או שעומדים בתדהמה על ידי הכוח להבין את הבלתי ניתן להבנה"(1)

אז מה המשמעות של "עיבוד העבר"?

אני חושבת שאנחנו צריכים להביא למודעות פעם אחרי פעם את עברנו זאת אומרת את ההיסטוריה שלנו והיווצרותה ולקבל אותה על כל חלקיה כדי להתגבר ולבנות את עתידנו ברוח היחד של כולם. כל עוד שמכחישים היסטוריה או שהדורות הבאים לא מקבלים אותה, עיבוד העבר לא יתאפשר.

(1) מפי תיאודור אדורנו - סוציולוג                         

קטע מספר שכתב התובע דר' ברנהרד שמאלהאוזן על המשפטנים היהודים ב-ESSEN

מנהל בית המשפט דר' הרמן פרזה

נולד ב-15.01.1881 כבן של בעל מפעל לרעפים ב-GELSEN-KIRCHEN, למד משפטים באוניברסיטת FREIBURG, אחרי הבחינה של השלב השני בלימודים בתחילת 1909 נכנס לשירות המשפטי בבית המשפט כמשפטן. בזמן מלחמת העולם הראשונה מ-1914-1918 היה בחזית, נפצע וקיבל את אות ההצטיינות EISERNEN KREUZ.  ב-1921 התחתן השופט שבינתיים כבר מלאו לו 40 שנה עם מינה גולדשמידט שמוצאה מ-WARBURG. שנה לאחר מכן נולדה הבת רות ושנתיים לאחר מכן ב-1924 נולד הבן ברנהרד. כשמונה דר' הרמן פרזה ב-01.04.1927 כמנהל בית המשפט האזורי הוא יכול היה להסתכל על קרירה משפטית שהייתה יוצאת דופן ליהודי גרמני. עליית שלטון הנאצים ב-30.01.1933 הרסה לא רק את הקיום המקצועי של מנהל בית המשפט היהודי אחרי שבכל תחום המדינה היו תקיפות אלימות נגד שופטים, תובעים ועורכי דין יהודים. דר' פרזה הגיש לנשיא בית המשפט ב-ESSEN בקשה לחופשה: "על בסיס התקנה מ-01.04.33 אני רואה את עצמי כחייב לבקש את החופשה שהכריחו אותי לבקש. אני מוכן בכל עת לחזור לשירות. אני משער שזכויותיי מעבודתי לא תפגענה". כלוחם לשעבר במלחמת העולם הראשונה הרשו לדר' פרזה מ-01.09.1933 לחזור לפעילות השפיטה אם כי בבית משפט זוטר יותר ב-ESSEN, אך כבר ב-31.12.35 הכריחו אותו לצאת לגמלאות עקב חוק להחזרת הפקידות המקצועית.

לעזוב את גרמניה שהוא אהב בכל ליבו דר' פרזה לא יכול היה להחליט. מביקור בפלסטינה ב-1938 הוא חזר אחרי 6 שבועות ל-ESSEN. בזמן פוגרום נובמבר שהיה לאחר מכן עצרו אותו "להגנתו" אך הוא שוחרר עוד באותו ערב בפקודת איש משטרה מ-ESSEN. מנהל בית המשפט לשעבר קיבל את הפקודה להמציא אישור מרופא אַרִי על בעיות דרכי השתן שלו שהביאו לשחרורו ממעצר. זמן קצר לאחר מכן באביב 1939 בני הזוג פרזה הצטרכו להיפרד מהבת והבן. בזמן הזה עוד לא ידעו שזו תהיה פרידה לתמיד. רות בת ה-17 וברנהרד בן ה-15 פרזה היגרו לפלסטינה.

בקרב החברים הלא יהודים המעטים ששמרו בחודשים הבאים על קשר עם דר' פרזה היה גם דר' גוסטב היינמן נשיא גרמניה בעתיד. הידידות בין שני האנשים החלה ב-1924 כשהמתמחה היינמן הוצב בפני מנהל בית המשפט דר' פרזה להכשרה. באותה העת דר' היינמן כחבר במועצה של הכנסייה האוונגלית המודעת דאג מאד ליהודים שנשארו ב-ESSEN, גם לכאלה שהסתתרו וחיו כלא חוקיים או כאלה כמו הזוג פרזה שהיו חשופים לטרטורים היומיומיים של הנאצים.

בתחילת נובמבר 1941 הרמן ומינה פרזה קיבלו את ההודעה על שילוחם שעומד להתרחש למזרח. בפעם האחרונה דר' היינמן ביקר בערב ה-09.11 אצל הזוג שהיה חבר שלהם בדירתם ב-PETTENKOFER STR. 38. דר היינמן תיאר את הביקור האחרון הזה במכתב שהוא כתב בשנת 1950 לבנו של הזוג פרזה שחי בישראל: "אביך היה שייך להנהלת הקהילה היהודית. חבר הנהלה תמיד היה אמור ללוות את אחד השילוחים. כשהגיע תור הוריך וכשדיברתי איתם בערב לפני השילוח שניהם היו מלאי מרירות עמוקה אבל בכל זאת חשבו שיום אחד יחזרו. אביך ביקש ממני על בסיס ייפוי כח בכתב שנתן לי שאת הפנסיה המגיעה לו כמנהל בית המשפט שישלמו לי ולשמור על הכספים עד לחזרתו, אך העובדה הייתה שתשלום הפנסיה פסק ברגע שהזכאי לפנסיה עזב את גרמניה. בקשה אחרת של אביך הייתה לדאוג לו לפנס דינמו. חוץ מזה הורייך היו עסוקים באריזת תכולת הבית, ספרים וכו'..."

ביום למחרת ב-10.11.41 מנהל בית המשפט דר' הרמן פרזה יחד עם אשתו נשלחו ל-MINSK. לא ידוע מתי ואיך הם נהרגו.

מכתב מראש עיריית אסן ד''ר רויישנבך לטדי קולק ראש עיריית ירושלים

הרצאה מפי דר' ברנרד שמאלהאוזן ב-17/1/2012 כאורח במפלגת הנוצרים הדמוקרטיים

נושא: החוויות בעיבוד העבר הנאצי שהיו גם חיוביות וגם שליליות

בסוף הערב הוא הגיש בקשה לתרומות עבור הקמת לוח זיכרון בגטו ב-MINSK לאזרח מ-ESSEN, חבר של דר' היינמן שנרצח שם.

דר' שמאלהאוזן פתח את הערב בהקדמה קצרה איך הוא כתובע הגיע לזה, להתעסק בנושאים היסטוריים, במיוחד עם נושא היהודים ברייך השלישי. העניין ההיסטורי היה קיים אצלו כבר מוקדם ובעצם המקצוע שהוא רצה היה להיות עיתונאי אך לבסוף החליט על משפטים

בזמן הלימודים הוא התחבר בתחילת שנות ה-70 עם סטודנט ישראלי. בעקבות זה הוא החל להתעניין במצב של יהודים וישראלים בגרמניה במיוחד בהתחשב בעבר הכואב. ההתעניינות שלו התחזקה על ידי האנטישמיות שעברה לביקורת על ישראל אצל הרבה מחבריו השמאלנים ובחלק הגדול רדיקלים

הוא ראה בעיתון שברטולד בייץ הוא חסיד אומות העולם שנטע עץ ביד ושם, הוא חקר את העניין וכתב ספר

ליד החוויה החיובית הזאת בעיסוק עם העבר הנאצי דר' שמאלהאוזן ידע גם לדבר על חוויות שליליות. את אלו הוא חווה כשהוא פנה למוסד המשפטי ב-ESSEN שבצייתנות מהירה מדי כבר בתחילת 1933 הוציאו את עמיתיהם היהודים משורותיהם.

בזמן שתמונתו של נשיא בית המשפט דאז שהיה בולט במיוחד בנמרצותו לפטר את המשפטנים היהודים ובשנאה האנטישמית בזמן שהתמונה שלו הייתה תלויה בגלריה של בית המשפט לא היה שום רמז למשפטנים הרדופים והנרצחים. נגד התנגדויות גדולות וגם חוסר עניין שמאלהאוזן הצליח בהתמדה שיתלו לוח זיכרון בבית המשפט שמומן על ידי תרומות

כתוצאה מהוויכוח עם העבר של המוסד המשפטי ב-ESSEN הוא הוציא את הספר שלו "גורלם של משפטנים יהודים מ-ESSEN 1933 – 1945".

בהליך המחקר לספר הוא נתקל גם בהרמן פרזה שבתחילת שנות השלושים היה מנהל בית המשפט ב-ESSEN וחבר של הנשיא שלימים יבחר גוסטב היינמן. בגלל מוצאו היהודי, הנאצים הוציאו אותו מתפקידו ושלחו אותו ב-1941 לגטו ב-MINSK. לא ידוע מתי נרצחו הפרזים. בביקור ב-MINSK שמאלהאוזן ראה שהרבה ערים למשל DÜSSELDORF הנציחו את המתים שלהם בלוחות זיכרון של העיריה.

עבור 280 הנרצחים מ-ESSEN חסר לוח זיכרון כזה. הקהל בהרצאה הסכים עם דר' שמאלהאוזן שזו תהיה מחווה יפה של העיר אם לוח כזה שיעלה בערך 3,000יורו גם יוקם לקורבנות מ-ESSEN .

בעלי התפקידים העירוניים במפלגה הנוצרית דמוקרטית ינסו למגר את מצב הביש הזה ושהקורבנות לא ישכחו, אלא שלפחות במותם יחזירו להם חלק קטן מכבודם על ידי מצבה.

בהתחשב שהקופה העירונית ריקה, זה לא עניין פשוט כך שגם תורמים פרטיים יוכלו להתקשר למפלגה או לדר' שמאלהאוזן ישירות.

אנחנו מודים לדר' שמאלהאוזן על הערב המעניין והמלמד ומקווים שימשיך בעיבוד של העבר הנאצי בצורה פורייה כזאת כדי שהקורבנות לא ישכחו.

התכתבות עם פולקר שילר בקשר עם אבני נגף לזכר סבא וסבתא