זכרונותיו של אהרן גבזה

מספר רב  של  פעמים  חשבתי וגם  התבטאתי  שאני  מצטער  מאד  שלא  הקלטתי  את כל הסיפורים של הורי שהיו כה רבים ומעניינים מאד. כמו שאמר פעם פרופסור מהאוניברסיטה שביקר את אמא דחופות, שכל הסיפורים שלה שייכים לפולקלור היהודי.

לנו לא נשאר כלום מהם, חבל, חבל מאד. לכן החלטתי לנסות ולהעלות על הנייר והלוואי שאצליח להשאיר למי שיתעניין, את מה שידוע לי ועדיין זוכר על השושלת שלנו. עלי לציין שכל הסיפורים שאספר כאן לא בהכרח יופיעו באופן כרונולוגי אלא כהופעתם בזיכרוני.

האזור הוא רוסיה הלבנה ובזמן מלחמת העולם הראשונה חלקה נכבש וסופח לפולניה ואחר כך חזר לרוסיה הלבנה. (כשאכתוב פולניה זאת אומרת באותה התקופה)

סבי וסבתי - אהרון אשר למל גבזה ובלומה רבינוביץ-גבזה 

(במפגש בדגניה ביום 08.03.2019 הייתה גם מאריס גבזה-ריבוליני שחקרה את משפחת גבזה לדורותיה והיא סיפרה שבלומה רבינוביץ היא גם כן צאצאית של משפחת גבזה)

משפחת אבי:

מהראשון שידוע לי ועד תומר נכדי כולל, הם שמונה דורות. הראשון, הרב אב בית-הדין ישעיהו, בנו הרב עזריאל, בנו משה ואשתו דָייכֶה, בנם הרב אהרון לֶמֶל דַייכֶעס, שקראו לו לֶמקֶה ואשתו בלומה בת הרב ישעיהו רבינוביץ שהם הסבא והסבתא שלי. על שלושת הראשונים ידועים לי רק שמותיהם ואילו על סבא לֶמקֶה וסבתא בלומה ידועים לי מספר אירועים.

סבא לֶמקֶה התחתן עם אשתו הראשונה ולא היו להם ילדים במשך עשר שנים. לפי הדת היהודית צריך רב להתגרש מאשתו ולהתחתן בשנית על מנת להקים דור המשך. לכן החליט סבי לדבר עם אשתו על עניין הגירושין.  אשתו הבינה אותו ואמרה לסבי "לֶמקֶה, אינני מתנגדת לגירושין שלנו. תתחתן שנית ויהיו לך ילדים ותקים דור חדש. אך אם לא יהיו לך ילדים עם האישה השנייה לא אמחל לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". (בדת היהודית לא אמחל זהו עונש חמור מאד)

הם התגרשו וסבא התחתן בשנית עם סבתא בלומָה. גם להם לא נולדו ילדים במשך 8 שנים, רק בשנה התשיעית נולדה להם בת ושמה הְניה-הדסה. אחריה נולדו עוד 6 בנים ובת: משה, עזריאל-מאיר, יצחק, ישעיהו, אברהם, חיותה ויעקב. במלאת 17 שנה לבת הדסה החליטו לחתן אותה. לסבא לֶמקה לא היה קשה למצוא בחור לפי טעמו שיהיה ממשפחה טובה ולמדן. סבי פנה למשפחה שהוא הכיר ומיד באה ההסכמה. נפגשו כתבו תנאים וקבעו את יום החתונה. אך הגורל התאכזר להורים, לכלה ולכל המשפחה. היא נהרגה ע"י ברק שלושה ימים לפני החופה. היה זה במוצאי שבת כשסבא היה בבית הכנסת. בא שליח מהבית ניגש לסבא  ואמר "רבי לֶמקה, קרה אסון בבית".

סבא התפלל את תפילת שמונה עשרה כך שלא זז עד גמר התפילה, אחר כך הלך הביתה ובבית התגלה לו האסון הגדול. הדסה שכבה על הרצפה מכוסה בסדין. הסבא ניגש, נעמד קרוב ואמר "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך".

למחרת כשדברו בעיירה על האסון אמרו כולם שרק רבי לֶמקה עם  אישיותו מסוגל לקבל עונש כזה בצורה כזו.

כל המשפחה סבא, סבתא והילדים היו ידועים בעיירה לחוביץ בעזרה לזולת. הסבא בפקחותו ובחריפותו היה מייעץ לכל באי ביתו – היו הרבה כאלה.

באחד הימים כשסבא הלך לבית הכנסת עם הטלית שמע שאומרים, "הנה הולך רבי לֶמקה והוא יחליט"!

סבא ניגש ושאל "מה קרה"?

ניגש אחד מהם וסיפר כך: "שכני הקים את הגדר על החלקה שלי".

ניגש השני ואמר: "לא נכון, השטח שייך לי".

סבא נשכב על האדמה עם האוזן צמודה לקרקע והקשיב. שניהם נשארו המומים לא ידעו מה מתרחש. סבא קם ופנה לאחד מהם "מה אתה אומר שהקרקע שלך"? "כן" השיב. סבא פנה לשני "ואתה אומר שלך"? "כן" השיב.

אמר סבא "אני שוחחתי עם האדמה והיא אמרה לי שלא תריבו כי שניכם שייכים לה".

הם הבינו והשלימו מיד.

גם הבנים היו פעילים מאד. בנוסף לעבודה בבית החרושת לאריגים שהיה ברשות המשפחה  הם היו פעילים  גם במפלגות, בארגון  הגנה עצמית ובמכבי אש.

אבי סיפר לי שהייתה פעם שריפה ענקית. כולם חפשו את בניו של רבי לֶמקה. גם כשפרצה קטטה עם הגויים, וזה קרה כמעט כל יום ראשון כשהגויים היו באים מהכפרים, משתכרים ונטפלים בעיקר לקשישים. לכל מקום היו מיד מופיעים בני רבי לְמקה. סבא לְמקה גם הוא לא טמן את ידו בצלחת.

באחד הימים, בלכתו לבית הכנסת עבר ע"י השוק וראה אישה אלמנה שכל פרנסתה הייתה מאפיית בייגלך בלילה ומכירתם בבוקר. ניגש גוי שיכור והפך את הקערה וכל הבייגלך התפזרו. סבא ניגש לאישה נתן לה להחזיק את הטלית התקרב לגוי הרים אותו למעלה וזרק אותו לארץ. אחר כך ציווה עליו לקום ולאסוף את כל הבייגלך, "גם את השבורים תאסוף" צעק עליו סבא.

אחרי שהגוי אסף הכול, לקח  סבא את השברים נתן אותם לגוי וציווה עליו שישלם לזקנה את המגיע לה עבורם.

סבא היה חסיד שרוף מחסידות קרלין, אך גם ציוני נלהב. לא נרתע מלהביע דעה מנוגדת לרבי נוח'קֶה שבאותם ימים היה מאד לא מקובל ואף אחד מהחסידים לא העיז להמרות את פיו. כשקמה התנועה הציונית הצעירה בעיירה, מובן היה שהבת חיותה והבן אברהם יהיו עמודי התווך של התנועה.

כשחיותה הביעה את רצונה לעלות ארצה, אמר הרבי נוח'קֶה לסבא שחיותה חוטאת ומחטיאה את הרבים. על כך הגיב סבא במילים חריפות, שהוא דווקא מחייב צד זה ואמר "מה כבודו צועק? האם אתה יותר אדוק וחרד מרבי יצחק אלחנן, מרבי הרשל לְייב וולוזונר, מרבי שמואל מוהליבר"?

הרבי הביט בזעם  בפניו של סבא אך לא אמר דבר. וסבא לא אמר מילה למעריצו ומכתירו לאדמו"ר.

נהוג בעם היהודי בערב יום כיפור להעמיד בבית הכנסת צלחות עם שמות כל מוסדות הצדקה ותרומות. הדוד אברהם העמיד צלחת ושם בה פתק למען גאולת אדמת ארץ ישראל. בין הנמצאים בבית הכנסת קמה מהומה, צעקות וגידופים "אפיקורס". הרבי יצא בבהלה מחדרו וראה את "החטא" הגדול, כעס על הדוד אברהם וציווה שיצא החוצה. הדוד אברהם יצא ונעמד בפתח הדלת. כשסבא לֶמקה הגיע, ניגש לאברהם בנו ושאל "למה אתה עומד בחוץ"?

אברהם סיפר מה היה. 

"בוא איתי"  אמר סבא,

נכנסו שניהם לבית הכנסת. סבא שם את הצלחת על השולחן ואמר לאברהם "שב פה ע"י הצלחת" ובעצמו לקח את הגמרא והתיישב מהצד ולמד. הרבי יצא מחדרו ראה את אברהם יושב ע"י הצלחת ומהצד יושב סבא לֶמקה. הרבי התחיל להסתובב מסביב ולא אמר דבר.

כאן  סבא פנה לרבי בטון גבוה "כל עוד לא הוציאו מסידור התפילות את שם ציון וירושלים ועוד אומרים שלוש פעמים ביום ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, לא יעיז אף יהודי להתנגד לאסוף כסף לרכישת אדמת ארץ ישראל".

הרבי הוריד ראשו וחזר למקומו. אברהם המשיך לשבת עם הצלחת.

לאחר כל זאת ומאחר וחיותה הייתה כבר בארץ מ-1908 (בימים ההם היה דבר מאד לא מבוטל לתת לבת יחידה לעלות לא"י) התכונן סבא לעלות ארצה עם משפחתו למרות התנגדותו של הרבי. כל זאת בגלל דביקותו בציונות.

כשנודע לסבא שהרצל מת, אמר למשפחתו לשבת שעה אחת ולהתאבל עליו.

בתחילת המאה עזבו את בית סבא הבנים משה ומאיר ועברו לעיר קְלֶאצק. הבן משה הקים בית חרושת לטכסטיל והבן מאיר היה שכיר אצל אחיו וניהל את בית החרושת מבחינה מקצועית. כזכור ב-1908 עלתה חיותה ארצה ואחריה היגר הבן יצחק לארה"ב. בבית נשארו הבנים: ישעיהו, אברהם ואבי יעקב.  בתקופה זו חלה מאד הסבא וכשהרגיש שמתקרב יומו, קרא לבניו חילק את התפקידים והטיל עליהם לשמור על אמא. במהרה המחלה הכניעה אותו והוא ניפטר ב-1911 בטרם זכה לעלות ארצה. לעומתו, כפי שחיותה סיפרה, מגיל ילדות שמעה פעמים רבות את תפילת אמה "תן לי אלוהים שיהיה חלקי בארץ ישראל" , זכתה סבתא בלומה לעלות ארצה ולחיות בטבריה.

 בשנות העשרים של המאה העשרים בברנוביץ: באחת השבתות, כשבאנו לבית הכנסת שמענו שמתלחשים.

 "מה קרה"? שאל אבי.

"יש אורח מארץ ישראל" אמרו.

כולם ניגשו אליו על מנת ללחוץ את ידו ולברכו בברוך הבא. גם אבא ואני ניגשנו לברך. אבא שאל אותו מאיפה הוא והאורח ענה מטבריה. בטבריה אומר אבא יש לי אמא, בלומה גבזה שמה. ענה האורח, אצלנו בטבריה לא אומרים בלומה, אצלנו אומרים הצדיקה בלומה. היא עושה גדולות – צמה באופן קבוע בימי שני וחמישי, יוצאת מהבוקר בתלבושת מסורתית שלה: חולצה לבנה, חצאית קלוש, כשבחצאית שני כיסים גדולים וכשמקלה בידה מטיילת ברחובות טבריה. כל הקהל מפנה לה דרך ותורם לכיסה. כל אחד כפי יכולתו. כולם ידעו שהכסף הולך למטרות צדקה. לדוגמא: הכנסת כלה שלא היו לה אמצעים לקנות שמלת חופה או נדוניה. גם יתומים לא חסרו בטבריה, משפחות עניות שהתביישו לבקש עזרה וסבלו בשקט חרפת רעב. סבתא בלומה תמיד דאגה לעניינם  בצנעה. כשהבת חיותה בוסל  שחיה בקיבוץ דגניה א' ביקרה אותה והביאה לה דברי מזון, אמרה לה שמפני שהיא מפרישה מעשר לעניים עליה לדאוג לכמות יותר גדולה.

סבי וסבתי - חלאוונה-חנן וחנה זרצקי

משפחת אמי:

המידע על משפחת אמי דינה-זלָטֶה בת חלָאוונֶה-חנן וחנה זָרצקי מקריבושין לא רחוק מלחוביץ, ידוע לי מהסיפורים שאמא סיפרה .

סבי חלָאוונֶה זרצקי גדל יתום אצל סבו באחד הכפרים ברוסיה הלבנה. שם הייתה לסבא שלו חנות קטנה מאד. בזמנים ההם היהודים שגרו בכפרים עבדו כחנווני או כנפח. בכפרים יותר גדולים בד"כ היה גם בית מרקחת לכל הסביבה, כשהרוקח היה הרופא, החובש והאליל של הכפר. כל התושבים בכפר היו גויים חוץ ממשפחת הסבא. ללא בית ספר, סבי למד לקרא מסבו שלימד אותו לקרא בסידור וביתר הזמן הוא שיחק לבדו.

עם התבגרותו התגלה כילד כישרוני בעל ראש וידיים לעבודה.

פעם אחת הוא עשה מעץ טבעות שע"י תנועה סיבובית ניתן היה לפרקן ולהרכיבן. כהרגלו הוא ישב בפתח החנות ושיחק בטבעות. באחד הימים עברה פמליית הגרף פוטוצקי כשהוא יושב בכרכרה הראשונה שהייתה  רתומה לשלשה זוגות סוסים כשבראשם עוד סוס. (גם אני נסעתי בכרכרה של הגרף אך לא באותם זמנים) הגרף ראה שהילד מחזיק את הטבעות, קרא לו אליו ושאל אותו מה הוא מחזיק. הילד ענה לגרף שאם הוא יוכל לפרק את הטבעות אזי ייתן לו אותן במתנה. כולם נדהמו מאומץ ליבו של הילד שהיה בערך בגיל 10-12. הגרף ניסה וסובב את הטבעות אך ללא הצלחה. גם האנשים מהפמליה ניסו וללא הצלחה. הגרף שאל את הילד מאיפה לקח את הטבעות והילד ענה שהוא עשה זאת במו ידיו ותוך כדי הראה לגרף כיצד הוא מפרק את הטבעות. כולם נשארו המומים. הגרף ביקש מהילד לקרא לסבו. הסבא מיד יצא וניגש ברטט. הגרף ביקש מהסבא לדאוג למשפחה אומנת בעיר עבור הילד כדי שיוכל ללמוד בבית ספר. כמו כן ביקש גם לתת לו מורה פרטי לעזרה. הגרף הבטיח שהכול יהיה על חשבונו.

הסב כמובן לא יכול היה לוותר על ההזדמנות הזו, הודה לגרף ועשה כדברו.

למחרת נסעו העירה עם הילד סדרו משפחה והילד נכנס ברגל ימין וגמר את השנה הראשונה כמצטיין. כשחזר והביא את התעודה ביקש הסבא ללכת גם לגרף ולהראות לו את התעודה. כשהלך הילד אצל הגרף לא נתנו השומרים להכניסו. הם לעגו לו, אך הוא היה בשלו. כששאלו את הגרף, מיד ביקש להכניסו. לאחר שהגרף ראה את התעודה הוא ביקש מהסבא שישלח את הילד להמשיך ללמוד בבית ספר מקצועי. כמובן גם כאן הכול היה במימון הגרף. כך גמר הילד את התיכון המקצועי.

כשהביא הנער את תעודת הגמר הורה הגרף לכל בעלי התפקידים בחוותו "מהיום עליכם לבקש אישור מהגבר הזה עבור כל דבר כמו: לבנות, להרוס, לתקן ...".

כך נכנס סבי לעבוד אצל הגרף ובגלל ידיעותיו ויושרו הצליח מאד בעבודה.  

עברו שנתיים והסבא בא לגרף לבקש את רשותו להתחתן. "בטח, בטח שאתה צריך לקחת בחורה עשירה. ודאי יש לך כזו" אמר הגרף.

"לאו דווקא" ענה סבא  "אני גדלתי יתום והבחורה שאתחתן איתה גם כן גדלה יתומה. אנו רוצים להקים לנו משפחה".

זה מצא חן בעייני הגרף שקרא לאחראי על אדמותיו ואמר לו: "השטח מצד ימין של בית הכומר ועד לפסי הרכבת (לפי סיפורים כ-30 דונם) תעביר על שמו וכמו כן גם שטח מאדמת הביצות". (השטח של אדמת הביצות הוא שטח של אלפי דונמים בוצי שגדל עליו ספיח עדין והוא מאכל לפרות ולסוסים. אפשר לקצור אותו בקיץ אך להורידו מהשטח למחסנים לא ניתן כיוון שעגלה וסוס לא יכולים לעלות כדי לא לשקוע בבוץ וללא יכולת לצאת. לכן קוצרים בקיץ ומערימים ערמות, ובחורף כשהאדמה  הבוצית קופאת עולים עם מזחלות ומוציאים מהשטח למחסנים).

הגרף גם הזמין אליו את מנהל המפעל לעיבוד עצי היער. (המפעל – זהו מקום גדול עם מַסּוֹרִים ומנופים גדולים כיוון שהעצים בני מאות בשנים הקוטר והגובה שלהם גדול מאד. את העצים ששלחו לחו"ל שלחו ישר עם הרכבת מהמפעל ואת העצים שכרתו לסוחרים המקומיים עיבדו  לפי הזמנות הסוחרים לפי מידות ולפי סוגים: לעשיית נייר, להסקה, לבניה...) משנכנס מנהל המפעל אמר לו הגרף לספק לסבא את כל רצונותיו לבניית ביתו החדש. (באזורים ההם הגדרות נעשו גם כן מעצים). סבא הזמין עצים עבים קודם כל לגדר את השטח. לאחר מכן הקימו את הבית הענק, האורווה, הרפת, הלול, מחסנים ענקיים לאכסון החציר והקש שהובאו מהביצות. ביתרת השטח טיפלה סבתי-סבתא חנה. היא מאד אהבה חקלאות וגם ידעה מתי לזרוע, לחרוש ולקצור. כיוון שהבית היה גדול מאד המטבח היה גדול גם הוא. תנור אפיה ללחם שחיממו אותו ע"י עצים  היה בערך 2X3 מטר. נוסף לתנור היה תנור מוארך לחימום. ליד המטבח היה מזווה כ-25 מ"ר שמתחתיו ירדו למרתף שבו אכסנו בקיץ עבור כל החורף ירקות, כמו כן החמיצו מספר חביות עם כרוב ושמרו יין בחביות. בחצר הייתה אורווה לסוסה, סוס, סייחים, וכרכרות.

המראה היה מרהיב, לראות בחצר ענקית מטיילים תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים, תרנגולות בכל מיני צבעים, רפת לפרות ולעגלות. כל יום לארוחת בוקר הייתה מוכנה חמאה טרייה וגבינה שעשתה הגויה. התענוג הפרטי שלי היה כשלקחתי ספל גדול ולתוכו שברתי 4-5 ביצים עם מלח.

גם מקרר היה. חפרו בור 4X5X5 את קירותיו ציפו בעצי יער ואילו את הקרקעית מילאו בגושי קרח שחצבו בנהר בסוף החורף, מעל כיסו בקש ומעל בקורות עץ ולבסוף כיסו באדמה. באחד הקירות הוסיפו פרוזדור שירדו אליו במדרגות עד 3 מטר עומק שדרכו יכלו להוציא קורה ולשים דרכה על הקרח אוכל. כמות הקרח הספיקה עד הבאת הקרח החדש. בזמנים ההם חשמל היה רק לגרף פוטוצקי ולסבא זרצקי. באר חפרו בחצר עם משאבה ששאבה את המים לטנק גדול מעל עליית הבית ומשם המים ירדו למטבח, לנוחיות, לאמבטיה ולגינה שהייתה גדולה ויפה.

לסבא היו 11 ילדים בבית ובית ספר לא היה, מאחר וסבא היה יהודי אמיד, הביא סבא 3 מורים הביתה אשר קיבלו משכורת וכלכלה כדי ללמד. ההבדלים בגיל לא היו גדולים לכן חולקו לקבוצות. אמי למדה עם הבנים תורה וגמרא כי היא הייתה הבכורה בבית. בזמנו, ידעה אמי את כל התנ"ך בעל פה. כך גדלו הילדים בכפר ולא חסר להם כלום. סבא היה עסוק במסחר יערות ולאט לאט עזב את העבודה אצל הגרף ונהיה סוחר יערות גדול. היו לו קשרים עם הסוחרים שבאו לגרף והתאכסנו אצלו. הבן ישעיהו היה שמאי בעל שם שנכנס בגיל צעיר מאד והצליח הודות לקשרים של הגרף עם בעלי מקצוע טובים כמו שמאים ויערנים כך שההכנסה זרמה טוב מכל הצדדים.

אמי לעומת זאת חייתה חיים משוגעים. קודם כל הייתה נוסעת הרבה העירה לקניות ולבלות, כי הרי כסף לא חסר. כשגמרה את שנת השש עשרה אמה החלה להציק לה וקראה לה "רווקה זקנה מתי כבר תתחתני, חסרים בחורים בין סוחרי היערות"? סבא לעומת זה אמר שיש לה עוד זמן עד לחתונה, שתנצל את זמנה לבילויים. הוא מאד אהב אותה ולא חסך בכסף ובזמן.

אמא תמיד סיפרה שאביה היה הרבה בנסיעות לעיר הנמל גדנסק או לוורשה לשלוח לחו"ל עצים שמכר. כשראה שישנו מופע אופרה חזר מהר הביתה לקחת את אמא להופעה. הופעות כאלו היו בדרך כלל בקיץ והם נסעו לשם ברכבת אקספרס.

בחורף הסוחרים היו באים לסבי. בגלל הקור והקיפאון לא יכלו לעלות על האדמות הבוציות, הייתה רכבת קטנה לצורך זה אך בימים מאד קרים לא ניתן היה לנסוע גם איתה. הם היו נשארים זמן רב . בלילות הארוכים היו כולם משחקים בקלפים ואמא כמובן לא ויתרה על אף משחק בעיקר כשהסוחרים היו בחורים צעירים.

באחד הערבים כששיחקו, העוזרת הגישה תה בכלים מאד יפים. הסוכר הוגש בכלי כסף, סוכר דק וסוכר גבישי.  אמא פנתה לאחד הבחורים וביקשה שימתיק לה את התה.

הבחור שאל "איזה וכמה סוכר"?

אמא ענתה "שתי כפיות סוכר דק ושלוש חתיכות סוכר גבישי".

הבחור אמר "כל כך מתוק, זה יותר מדי".

ענתה אמא "אם תהיה חתיכה אחת פחות אני ארגיש ולא אשתה את התה".

"נו טוב", אמר הבחור "הסוכר על חשבונך".

בזמן זה הוא רמז לבחור שישב לידו שיעסיק את אמא במשחק הקלפים ובינתיים הוציא את שלושת החתיכות הגבישיות. החבורה המשיכה לשחק ואמא שתתה ולא הגיבה.

הבחור העיר "אני לא מבין איך אפשר לשתות כל כך מתוק".

אמא בשלה "אני לא יכולה אחרת".

הבחור הגיש לה את שלושת החתיכות הגבישיות שהוציא מהתה.  פניה של אמא האדימו וכל הנוכחים פרצו בצחוק.

היחסים בכפר בין הכפריים ומשפחת סבי היו מצוינים. אימא  כבחורה יהודיה מעולם לא חששה ללכת בערב לחנווני היהודי או לבקר משפחות גויות. באחד מבתי הכפר גר גוי רווק יחידי בביתו וכל הכפר פחד ממנו מאד. לעיתים קרובות כשהשתכר יתר האנשים הסתגרו בבתיהם, היחידה שיכלה לדבר על ליבו ולהרגיעו הייתה אמא, היא הייתה הולכת לקראתו, קוראת בשמו, נותנת לו את ידה ומובילה אותו לביתו, משכיבה אותו במיטתו, מכסה אותו, אומרת לו לילה טוב, כשהיה נירדם הייתה הולכת לביתה והוא נשאר לישון עד הבוקר.

בערב חורפי אחד, כשהשלג ירד, כמה בחורים גויים התעטפו בסדינים ביודעם שאמא הולכת כל ערב לחנווני היהודי. הם נשכבו בשלג, כשאמא הלכה היא נתקלה  ונפלה מספר פעמים. כשראתה שמשהו מתגלגל בשלג החלה לרוץ, נכנסה לחנווני וסיפרה. הבחורים בינתיים ברחו. כשהחנווני ומספר אנשים שהיו בחנות יצאו החוצה לראות במה מדובר, צחקו ואמרו לה שבטח חלמה כי לא ראו כלום.  למחרת באו הגויים הביתה וסיפרו. כולם צחקו והכול נגמר  בטוב.

 הורי - יעקב גבזה ודינה-זלטה זרצקי-גבזה

משפחתנו

כשנתיים לפני חתונת הורי, התחתן אחיו של אבא, ישעיהו, עם בת למשפחה היהודית השנייה  שחייתה בכפר. שמה היה זלדה. סבא לְמקה היה חולה בסוף ימיו. למרות זאת הביאו אותו לחתונה על אלונקה. אכסנו אותו בביתם של הורי אימי, כדי שיהיה רחוק מהרעש. אמא נשארה לטפל בו. אימי הגישה לו למיטתו את העוף ששלחו מבית הכלה. סבא התיישב במיטה לאכל, ראה את הצלחת ואמר:

"ביתי, סגרי מהר את החלון".

אמא סגרה למרות שלא הבינה מדוע, ושאלה. ענה הסבא:

"כעת אני בטוח שהעוף לא יעוף דרך החלון ואנו נספיק להוציא את יתרת הנוצות מגוף העוף לפני שנאכל".

אבא מצא חן בעיני אמא. אמא החלה לנסוע לעיירה לחוביץ כביכול לבקר את חברתה זלדה. הבנות בלחוביץ הרגישו שאמא "מקרקרת" סביב אבא ואמרו לה שלא תצליח כי הוא נפגש עם בחורה אחרת. אמא הבטיחה להן שהיא תצליח.  

ב-1914 לאחר מות סבא לְמקה נפגשו הדוד משה אחיו הגדול של אבא עם סבי מצד אמי ודברו על התנאים. נהוג היה שמסכמים מה נותן כל צד, צד הכלה בדרך כלל היה נותן נדוניה במזומנים וציוד ראשוני להתחלת חייהם המשותפים ואילו צד החתן היה צריך להודיע מה הם נותנים. במפגש בין שתי המשפחות הדוד משה לא שאל אף לא מילה אחת על המזומנים שתתן הכלה, אלא הסביר איך תהיה כניסתה של הכלה למשפחה, וכך אמר:

"ידוע לכם שישנו בית חרושת שמנוהל ע"י האחים ושסבא לְמקֶה חילק רק את התפקידים של כל אחד מהאחים אך לא חילק את הכספים.  כל אחד קיבל כמה שצריך היה. ליעקב החתן קבע שיהיה הקופאי כי היה הצעיר והאהוב בבנים".

סבא חלוְונה אבי הכלה אימי הגיב מיד:

"כיוון שלא הזכרתם אף מילה על הנדוניה אני נותן נדוניה מוגדלת". (לימים אמא סיפרה שסבא נתן סכום ענק של אלפי רובלים ובמשפחת אבי קיבלו שוק מגודל הסכום).

קבעו את החתונה בשעה טובה ליום רביעי ו' אדר שנת 5674 = 1914. לאחר החתונה אמא עברה לעיירה לחוביץ. אבא המשיך לעבוד בבית החרושת. התקופה הייתה "בוערת" מלאה בעבודה. אבא הלך במוצאי שבת וחזר הביתה ביום שישי. מכיוון שהיה קופאי הכיסים תמיד היו מלאים בכסף. מחוסר שינה, לאחר עבודה מרובה כל השבוע, היה נשכב על ערימת צמר ותופס תנומה. הוא דאג לכסף ולכן לקח כלב, מַלצ'יק היה שמו, חינך אותו להיות תמיד לידו וכשהוא שכב, על הכלב היה לשכב לידו עם הראש על כיס הכסף. בבית לא היה פשוט כי גם אמא לא יכלה להגיע לאבא כשהכלב שכב על הכיס.

אמא כעסה ואמרה לאבא:

"או אני, או הכלב יישארו בבית".

אבא הרגיע את אמא ואמר שהוא מפסיק לתת לכלב אוכל, שרק אמא תיתן  לכלב אוכל כדי שיתיידדו. בין העונות אבא בנה לאמא אופניים מעץ ולימד אותה לרכב. אבא החזיק מאחור ורץ אחריה, כשהרגיש שהיא שולטת עזב וצעק לה:

"דינה, את יודעת שאת נוסעת לגמרי לבד ואני רק רץ אחריך".

באותו הרגע נפלה מהאופניים והרבה זמן פחדה לעלות עליהם שוב.

לאחר החתונה אמא נכנסה להריון. בראש השנה היא הרגישה לא טוב ולא יכלה ללכת לבית הכנסת. אבא הלך לבקש  מרבי נוח'קֶה שופר כדי לתקוע בשופר לאמא. הרבי אמר שאת השופר שלו הוא לא נותן אך יש בידיו שופר של סבו שמאד קשה לתקיעות. אבא לא ויתר לקח את השופר הביתה תקע בו והצליח מאד. השמחה לא האריכה ימים. בסוכות פרצה מלחמת העולם הראשונה והחזית התקרבה ללחוביץ. בינתיים נולדה שרה-סוֹנקָה, הצבא פקד לעזוב ולזוז פנימה לרוסיה. כך נדדנו בתור פליטים לתוך רוסיה כשאמא שוב בהריון והגיעו לעיר צָריצין שנקראה ע"ש הצאר הרוסי. לאחר המהפכה הבולשביקית שונה שמה לסטלינגרד ע"ש סטלין. (צאר ברוסית = מלך)

בתחנת הרכבת בצָריצין הצפיפות הייתה גדולה. אלפי פליטים שוכבים על הרצפה ואין לאן ללכת. אבא הלך לחפש חדר, מצא גוי שהסכים לקחת אותם אליו ולתת להם חדר להשכרה. הם נסעו די הרבה זמן עד לביתו של הגוי, כשהגיעו ראו כלב מסתובב, שאל הגוי את אבא "של מי הכלב הזה"?

ענה אבא: "שלי".

הגוי הזדעזע מאחר והוא שייך לכת שקראו להם נבוזניקים "הדתיים". זו היא כת שאצלם כלב זה כמו חזיר אצל יהודי דתי. הגוי אמר לאבא שהוא לא יכול להכניס את הכלב הביתה. אבא ביקש רק ללילה אחד אך הגוי לא הסכים. אבא הציע שישנו במחסן והגוי בשלו לא מסכים. בעין ברירה ניגש אבא לגוי ואמר "אני אקח את העגלה עם הסוס ואחזור העירה ואתה תרוץ אחרינו או שאתה מוכן להסיע אותנו". הגוי הסכים להסיע אותם חזרה לתחנת הרכבת. בדרך אמא קיבלה שטף דם, מיד נסעו לבית החולים ובשעה טובה נולדתי אני ב-7.6.1917 ומשקלי היה 4.700ק"ג. נקראתי  על שמו של סבי אהרן אשר לֶמֶל.

הדוד אברהם היה אחד מעמודי התווך של הפעולה הציונית בלחוביץ לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר הפינוי עם התקדמות הגרמנים הגיע לתוך רוסיה והמשיך בעבודה הציונית ובאיסוף כספים לק.ק.ל. באחד הימים בשנת 1918 נסע למוסקבה עם הכסף של ק.ק.ל ומאז נעלם.

בשנת 1925 בא יהודי אל הדוד משה מקלאצק וסיפר את הסיפור הבא:

"ב-1918 נסע הדוד אברהם למוסקבה ברכבת ואני נסעתי יחד איתו. בתחילת הנסיעה סיפר לי שיש לו הרבה כסף של ק.ק.ל ושהוא מבקש  לתת לי חלק  מהכסף כדי שלא יחשדו שאחד מחזיק הרבה כסף ותתחיל חקירה, לאחר שהביקורת תעבור ייקח בחזרה את הכסף ובמוסקבה ימסור זאת למשרד. לקחתי את הכסף והלכתי תוך כדי נסיעה לבולשת והלשנתי עליו. הבולשת מיד באה, הוציאו את הכסף שנשאר לו בכיס, ירו לו כדור בראש וזרקו אותו מהחלון החוצה. אני - אומר היהודי - ברחתי מרוסיה לפולניה. כסף היה לי הרבה. התחתנתי והסתדרתי טוב. אשתי נכנסה להריון אך הפילה. כל פעם כשנכנסה להריון הפילה. כך קרה מספר פעמים. החלטתי שאלוהים מעניש אותי. לכן באתי לבקש מחילה ואשלם גם כופר". הדוד משה אמר שהוא לא יחיד , שיש לו עוד שני אחים מאיר ויעקב. עליו להתייעץ איתם וייתן תשובה. 

הדוד משה בא לברנוביץ (זו היא העיר אליה הגיעו בזמן הנדודים לתוך רוסיה) וסיפר את הסיפור לאבא. המשפחה דנה בעניין וחשבו שפשוט צריך למסור אותו לשלטונות אך לבסוף החליטו שמאחר והשלטון אנטישמי לא יעשה דבר. אבא ביקש מהדוד משה שכשיבוא היהודי לקבל תשובה תגיד לו: "שיסתלק לצפון הרחוק ושלא ייפגש איתנו כי אחרת סופו יהיה כסופו של אברהם".

לאחר כל הנדודים לרוחבה של רוסיה החליטו ההורים וגם משפחות הדוד ישעיהו והדוד אברהם לפנות לפקיד הצבאי ולהציע להעביר את בית החרושת מלחוביץ לרוסיה שזה יעזור למאמץ המלחמתי. הפקיד העליון קיבל את ההצעה ואבא קיבל רישיון צבאי על מנת לנסוע ולהביא את המפעל. הנסיעה לא הייתה קלה בזמן המלחמה.

בהגיעו ללחוביץ החליט קודם כל לנסוע לעיירה קְלֶאצק לאחים משה ומאיר. בית החרושת של האח משה היה ממוקם על מגרש ענק ליד הרחוב והבית היה בקצה השני. כשהתקרב ראה שהכלב שלו רץ מולו קפץ עליו והתחיל לילל מרוב שמחה. אבא התקרב לאחיו עם הכלב על הידיים, הדוד עמד ובכה. הוא סיפר כי ישב ולמד גמרא כשלפתע הכלב זינק לחלון שבר את השמשה ורץ. הדוד רץ אחריו כדי לראות לאן הוא רץ והנה הופיע בפניו אבא. הוא לא הבין איך הכלב הרגיש באבא שהגיע.

אבא חזר ללחוביץ פירק את כל המכונות, ארז הכל בארגזים והעביר הכל לסטלינגרד. ההעברה לקחה חודשים מאחר והטרנספורט במלחמה לא היה פשוט. הרכבת המכונות הצריכה בעלי מקצוע. גם לדוד ישעיהו היה חלק בבית החרושת וכמובן שהיה בעל מקצוע. הם קיבלו הרבה פועלים ששוחררו מהצבא והרבה פועלות. אבא היה משוחרר מהצבא בגלל מום ברגל, אך כשהתגברה המלחמה גייסו אותו עם המום. באו עם צו.

אבא נפרד מאיתנו והלך איתם. אמא רצה למפעל, ישבה בכניסה ובכתה. כשהגיעו הפועלים ניגשה מזכירת ועד העובדים לאמא ושאלה "מדוע את בוכה?" אמא אמרה שגייסו הבוקר את אבא. המזכירה הרגיעה את אמא והבטיחה לה להביא את אבא בחזרה. היא נכנסה לבית החרושת ביקשה מכל הפועלות להצטרף אליה לשחרר את יעקב ואילו הגברים נשארו לעבוד.

היא הלכה וכולן אחריה. הגיעו למשרד הגיוס, הצמידה את כל הפועלות מול דלת הכניסה, נכנסה פנימה, ניגשה לשולחן שסביבו ישבו הרבה קצינים. "מה את רוצה?" שאלו אותה. היא לא ענתה, ניגשה לדלת פתחה אותה ואמרה "אתם לא מכירים אותי, יש לי בעל ובן בצבא, לכל הנשים האלה גם כן יש אח, בן, בעל בצבא, אנו לא באנו אליכם בטענה כי מובן מאיליו שזאת מלחמתנו אך לקחתם את יעקב גבזה ובאנו לבקש כי תחזירו אותו. בית החרושת עומד בפני סגירה כי אין מי שינהל אותו ומה יהיה עם כל המשפחות שמתפרנסות מהמפעל?" אנשי הועדה החליט להענות לבקשתה וביקשו מאבא שיבוא לשולחן הקבלה. אבא היה בדרכו לבדיקה רפואית. חזר ובא לשולחן הועדה. מקבל תעודת פטור ומורים לו ללכת אחרי אותה מזכירה. אבא לא שאל דבר הבין את העניין. בצאתו התקבל על ידי הפועלות בשמחה. כשחזרו הביתה פנתה המזכירה לאמא ואמרה "אמרתי לך שאביא לך את יעקב, קבלי אותו בבקשה".

לאחר שבוע ימים באו ולקחו את השותף רַזו שמו. אשתו באה מיד למזכירה וסיפרה לה כי לקחו את בעלה. המזכירה "גם את בעלי לקחו לצבא" התחננה האישה "אך את יעקב שחררת שחררי גם את בעלי" ענתה לה המזכירה: רַזו זה לא יעקב ויעקב זה לא רַזו". נעלבה האישה וביקשה הסבר, ענתה לה המזכירה: "תשאלי את הפועלים. יעקב אף פעם לא נתן פקודות לעובד, תמיד כשניגש קודם כל התעניין בשלומו ורק לאחר מכן ביקש ואילו רַזו תמיד פקד בצעקות. אי לכך אין דבר, שילך לצבא".

באחת השבתות בזמן המהפכה – התקופה הייתה קשה מאד, היה רעב וחוסר כל. זה הביא לכל מיני צרות שאחת מהן הייתה מגיפה של טיפוס הבטן. אנשים פשוט מתו ברחובות. לא היו תרופות ולא הספיקו לאסוף את הגוויות. באו מהבולשת הביתה ושאלו איפה ישעיהו גבזה, יעקב גבזה ורַזו. (אחר כך נודע לנו שאחד מהם היה אחיו של טרוצקי. טרוצקי היה מהפכן יהודי רוסי ששיתף פעולה עם לנין. השתתף במהפכת 1905 נאסר וברח. כשחזר שימש קומיסר לענייני חוץ ולענייני מלחמה במלחמת האזרחים 1918-1920. לאחר מות לנין עמד באופוזיציה למדיניות סטלין על כן גורש מברית המועצות לאחר שהואשם בקשר עם הפשיזם נגד המשטר הקומוניסטי. השם "טרוצקיסט" נעשה לכינוי גנאי. ברח למקסיקו וב-1940 נרצח) התיישבו הוציאו את האקדח כתבו מה שכתבו וביקשו משלושת השותפים לחתום. ישעיהו חתם, רַזו חתם ואילו אבא לא הסכים לחתום. כששאלו אותו איך הוא מסרב? ענה: "אתם הכרזתם על חופש הדת. אני יהודי דתי ולנו אסור לכתוב בשבת. תבואו מחר ואחתום". האחראי התחיל לשחק בנשק כדי להפחידו וחזר על פקודתו לחתום. אמא והדוד התחננו בפניו שיחתום ואילו אבא בשלו "אני לא חותם, אתם צריכים לכבד את הבטחתכם". פתאם קם טרוצקי והם הלכו. במוצאי שבת באו מהבולשת וביקשו שאבא יתלווה אליהם. בבית הייתה אוירה קשה מאד. חשבו כבר על הכי גרוע. לאחר זמן נפתחת הדלת ואבא נכנס ומורה באצבעו על פיו – סימן לאנשי הבית שלא ידברו מאחר ואבא חזר מלווה באנשי הבולשת. לאחר שהסתלקו אבא בדק מאחרי הדלת שבאמת הלכו ופרץ בצחוק היסטרי. לאחר שנרגע סיפר שהוא בא מבית החולים, טרוצקי קיבל טיפוס הבטן ושוכב בבית החולים. הוא מאד נבהל וביקש שיביאו אליו את אבא כדי שיסלח לו על שהכריח אותו לחתום בשבת. אמר לו אבא: "תן את ידך ואסלח לך וגם אתפלל לשלומך, אך תבטיח לי שאף פעם לא תכריח יהודי לחלל את השבת".

היות ובית החרושת היה מולאם על ידי המשטר הקומוניסטי אסור היה לנו להוציא שום דבר מבית החרושת. המצב הכלכלי היה קשה, רעב, שוק שחור, אבא היה מחליף עם הגויים חוטים ומקבל בתמורה קמח, ירקות, פירות, חמאה, ביצים ולכן לא חסר לנו כלום. והנה מודיעה השכנה שבאו לעשות חיפוש. באותו זמן היה בבית מספר מטרים של בד מבית החרושת. אמא החביאה במיטת התינוק מתחת לשעונית. על השולחן עמדה קופסה עם לא מעט מטבעות זהב. אמא, ללא איבוד אשתונות הוציאה את התינוק למיטה הגדולה וממיטת התינוק הוציאה את הבד עם השעונית, בכניסה לבית פוגשת במחפשים ואומרת להם: "סליחה התינוק עשה במיטה". יצאה ותלתה על מעקה המרפסת. הם בכלל לא חשדו, נכנסו פנימה. אמא צבטה את התינוק כדי שיבכה. הרימה אותו על הידיים כדי להרגיעו ביחד עם קופסת הזהב. כך הצילה את אבא ממאסר בטוח.

מקרה אחד לא נעים – באחד הימים אמא שומעת בפרוזדור רעש. היא פותחת את הדלת ואומרת לעצמה בקול רם "אוי אלוהים, אין אף אחד בבית" וסגרה את הדלת. אך שכחה שבפרוזדור על יד הדלת תלו את כל הפרוות שלה ושל אבא. יקרות מאד. כשאבא חזר הביתה התגלה שהייתה גניבה. לאחר זמן מה באחד הימים נסעו ההורים למוסקבה וטיילו בשוק. פתאום אומר אבא לאמא: "דינה, הנה הפרווה שלך, אולי יש את החגורה של הפרווה אצלך?" ואמא אומרת: "כן, החגורה אצלי בתיק". מוציאים את החגורה מהתיק ואבא בזהירות מתקרב ומשווה עם המעיל ועם הכפתור וזה מתאים בדיוק. אבא ניגש לשוטר ואומר לו שהפרווה שהבחורה לובשת שייכת לאשתו ושגנבו אותה מהבית. השוטר לקח את הבחורה לתחנת המשטרה ושם נאמר לה שהיא גנבה את המעיל. הבחורה השתוללה וצעקה: "אני מכרתי את גופי למולדת בשביל החיילים והיהודונת המלוכלכת מאשימה אותי בגניבה? האם תפרו רק מעיל אחד ברוסיה?" אמא נתנה לקצין את החגורה שיעשה השוואה עם הכפתור שעל החגורה ועם הביטנה, הכל התאים. כשהקצין הרים את המעיל לראות את הביטנה התגלה שהבחורה ערומה. הבחורה פונה לקצין ואומרת: "אדוני הקצין" הקצין נתן לה סטירת לחי חזקה ואמר: "איזה אדון אני בשבילך? אין לנו אדונים במדינה". ניסתה הבחורה לתקן: "חבר קצין" גם פה נתן הקצין סטירת לחי חזקה: "מה, אני חבר שלך? את פרוצה!" כאן התערבה אמא ואמרה לקצין שיעזוב אותה כי את המעיל היא כבר לא תלבש. אמר הקצין לאמא: "תצאו בבקשה לשוק, תקנו לבחורה סמרטוט ועם המעיל תעשו מה שאתם רוצים. אחר כך אנו נטפל בה".

דאגת אחות בכורה לאחיה התינוק – אמא הלכה לקניות ובבית נשארה שרה (אצלי תמיד היא שרה, כולם קוראים לה סונקה) "להשגיח" עלי (שרה ילידת 1915 ואני יליד 1917). פתאום התחלתי לבכות. האחות הבכורה החליטה שאם התינוק בוכה בוודאי הוא רעב, הביאה שקית עם אפונים יבשים והאכילה אותי. מילאה לי את הפה וגם לאף הכניסה. במקרה נכנסה אמא ושרה רצה אליה לספר שהתינוק בכה ושהיא האכילה אותו. אמא מיד ניגשה ובמצבים כאלה תמיד לא איבדה אשתונות תפסה אותי מהרגליים עם הראש למטה, ניערה אותי והצליחה למזלי להוציא את כל האפונים.

גרנו בבית גדול שהיה מחולק לשניים על ידי פרוזדור עם כניסה משותפת. מצד אחד גרה משפחתנו ומצד שני גרה משפחת הדוד ישעיהו אשר לו היו 4 בנות ובן שקראו לו גם כן לֶמקֶה. באחד הימים כשאמא חזרה מהשוק ואני כרגיל ניגשתי לחטט בסלים נתקלתי בצמח קטן ואדום, ומבלי לחשוב הכנסתי לפה והדמעות לא אחרו לבוא. כשנכנס בן דודי ושואל אותי למה אני בוכה אמרתי לו שקיבלתי מכה באצבע והצעתי לו מיד את הצמח הקטן והאדום. כשהוא הכניס לפה מיד החל לבכות וברח הביתה בצרחות. הדוד שאל אותו מה קרה ולמה הוא בוכה כל כך והוא רק צורח ולא עונה. הדוד נכנס אלינו ואני מיד נכנסתי מתחת למיטות של ההורים. הדוד שואל את אמא איפה לֶמקֶה (גם לי קוראים אהרן אשר למל=לֶמקֶה) שלך אולי הוא יודע? אמא ענתה לו שהיא לא יודעת שבטח ירד לחצר. הדוד חוזר לדירתו וביציאתו מדירתנו הוא אומר לאמא שלֶמקֶה שלך לא יעז להיכנס אליו כי הוא יקבל מכות.

שרה אחותי הבכורה ולפי דברי אמא הייתה שובבה גדולה, הייתה מטפסת על העצים ובכלל על כל דבר שניתן היה לטפס עליו. אני תמיד הזדנבתי אחריה. החצר שלנו הייתה מרובעת וענקית והצבא נכנס אליה על מנת לאכסן בה לוחות גדולים וארוכים. הם הביאו המון עצים וסדרו אותם במשולשים בגובה רב. פעם אחת שרה התחילה לטפס על הלוחות ואני אחריה. כמובן שמעדתי ונפלתי פנימה לתוך המשולש ופצעתי את המצח (הסימן קיים עד היום) שרה ברחה ואני שוכב למטה ובוכה. השכנים עברו ושמעו את הבכי, קראו לאמא שהודיעה לאבא. זה לא היה כל כך פשוט, פרקו חלק מהעצים ועם סולם מבחוץ ומבפנים הפועלים מבית החרושת ירדו והעלו אותי כשכולי זב דם.

כבר ציינתי שאבא היה מחליף סחורה עבור מצרכים. לכן לא חסר לנו בבית שום דבר. באחת השבתות כשיצאנו לרחוב לטייל בא מולנו אדם מבוגר ואני אז כבר בן ארבע, ניגשתי ואמרתי לו שאם ברצונו לבקש מאתנו משהו שאין לנו ושאנו בעצמנו רעבים. הרוסי חייך ואמר: "רואים עליך שאתה רעב מסכן, אתה נראה כמו שר האספקה בעצמו".

השנה היא שנת 1923, אבא נסע למוסקבה, ראה תור גדול של אנשים עומד ברחוב. אבא ניגש ושאל מה התור הזה? ענו לו שכאן נרשמים כל אלה שגרו לפני המלחמה בשטח של רוסיה הלבנה שעכשיו זה פולניה. הרוסים מאפשרים לצאת מרוסיה לאיחוד משפחות. אבא נכנס ונרשם ומסר את כל הפרטים. כשחזר ממוסקבה הביתה אמר לאחיו ישעיהו, סע ותירשם. הדוד ענה לו, בעצמך אמרת שהמשטר הבטיח "הרים וגבעות" אז למה לחזור לעיירה הקטנה ולא נסע.

כעבור זמן מה קיבלנו היתר יציאה ומיד התחלנו בארגון הנסיעה. אבא קנה שני ארגזים גדולים קלועים מבמבוק ומזוודות, ארזנו הכל ויצאנו עם הרכבת לפולניה. הנסיעה הייתה איומה. בכל תחנה עמדנו הרבה זמן כי השיירה הייתה ארוכה מאד. הקטר לא יכול היה לסחוב את כל הקרונות ביחד. לכן היה לוקח כמה קרונות נוסע מספר תחנות וחוזר לקחת עוד כמה קרונות. כך עמדנו וחיכינו עד שהביא את כל הקרונות ושוב מתקדמים ושוב חוזר חלילה. כך זחלנו בצעדי צב עד שהתקרבנו קרוב לגבול הפולני. בנוסף לכל המטען היו איתנו שני כלבים. הם התנהגו יפה אד אחד מהם בזמן שהרכבת עמדה ישן וכשהרכבת התחילה לנוע הוא היה מיד קופץ לדלת ושם אבא היה מחזיק אותו עד שהרכבת נכנסה להלוך גבוה. באחת הפעמים אבא לא הספיק לעצור את הכלב והכלב קפץ מהרכבת. אבא לא חשב הרבה וקפץ אחריו. אמא בכתה ואנו הילדים בכינו איתה עד שניגש אחד מהנוסעים ונחם אותנו ואמר שכשהקרון יחזור הוא יביא גם את אבא. ובאמת כך היה והמשפחה התאחדה.

הנסיעה שצריכה הייתה לארוך מספר ימים ארכה כ-4 חודשים. באחת התחנות הקרובות לגבול ניגש המבקר לאבא וביקש בקשיש. כיוון שהיינו לא רחוק מהגבול אבא לא ענה לו. בתחנה האחרונה לפני הגבול אבא ירד מהרכבת והחל לחפש לפי המספר את הקרון עם המטען ולא מצא. אבא ניגש לברר איך קרה שהקרון לא איתנו הרי הוא היה בצד שלנו לאורך כל הדרך. אמרו לו לא לדאוג ובאמת הקרון הגיע לאחר מספר שבועות. אנו בשמחה עלינו לשיירה שבה גם קרון המטען שלנו ועברנו את הגבול. כשהגענו לתחנה ירדנו ופרקנו את המטען שלנו. העמסנו על שתי עגלות. באחת המטען ובשניה אנחנו. בדרך מתחנת הרכבת לכפר קריבושין בו גרו הורי אימי עברנו בלחוביץ בשעה 02:00בלילה. התעכבנו לבקר בני דודים של אבא והם ההורים של הדסה וחיה מרמת גן. אכלנו לביבות מתפוחי אדמה חמות וישנו את הלילה. למחרת המשכנו לקריבושין הכפר בו אמא נולדה. עלי לציין שמרגע שבו הגענו לקריבושין וירדנו מהעגלה אני זוכר כל פרט. הדודים יצאו עם סבא חלַאוְונֶה וסבתא חנה לקבל את פנינו על המדרגות. נכנסנו הביתה לחדר אוכל ענק. השמחה הייתה רבה. הורידו את המטען הכניסוהו הביתה והספקנו לישון מספר שעות. במהרה הפכה השמחה לאבל. כשפתחו את הארגזים הגדולים גילו כי כל המטען שלנו: הפרוות, כלי הכסף וכל הבגדים הוצאו ובמקומם הכניסו סמרטוטים  ואבנים. המטען שלנו היה בעל ערך רב. על ההורים עבר זעזוע קשה. סבי לא נתן להם זמן רב להתאבל ולמחרת נסעו העירה וקנו מכל טוב. הרי לסבי היה הרבה כסף ואחרי הכל היה שכן של הגרף פוטוצקי.

לאט לאט התרגלנו למצב וההורים התחילו לחשוב על העתיד. החליטו לעבור לעיירה לחוביץ.

אנו הילדים, שרה ואני הלכנו ללמוד בבית ספר "שמובסקי" וחוה הייתה תינוקת שנשארה עם אמא בבית. בהיותנו בלחוביץ נסענו לעיירה קלְאצק לבקר את הדוד משה והדודה רבקה אשר להם היו שתי בנות דַיִיכֶה ויינְטֶל. לדוד משה היה בית חרושת כמו שלנו לטקסטיל.

לדוד השני קראו מאיר ואשתו שרקה ולהם שבעה ילדים. שלום, זהבה, משה, אהרן, הדסה, ליפֶא ושַיִיקֶה. הדוד מאיר עבד בבית החרושת של הדוד משה.

בביקורנו זה התאכסנו אצל הדוד משה ובשבת אחרי שחזרנו מבית הכנסת הדוד משה הזמין הרבה אנשים לביתו לקידוש. השולחנות היו ערוכים מכל טוב. אכלנו, שתינו והיה נחמד. אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבנו לאכול ארוחת צהריים. לאחר הארוחה הלכנו לבקר את משפחת הדוד מאיר. כמובן הדרך הייתה ללא כביש וללא מדרכות. מהצד שלוליות די עמוקות ובוציות ובתוכן הרבה צפרדעים. אני עם החליפה הלבנה רציתי לתפוס צפרדע, התהפכתי לתוך השלולית. כך נגמר בשבילי הטיול. חזרתי עם אמא לבית הדוד משה וכבר לא יצאתי מהבית עד למחרת יום ראשון כשחזרנו ללחוביץ.

שהותנו בלחוביץ הייתה קצרה מאד מאחר ובלחוביץ כבר היה בית חרושת לטקסטיל, אמנם קטן מאד ופרימיטיבי, למרות זאת החליט אבא שנעבור ונקים בית חרושת בעיר ברנוביץ.

ברנוביץ הייתה עיר עם 95% יהודים. בסביבה היו הרבה כפרים עם עדרי צאן גדולים ולפי כל החישובים היה מקום לבית חרושת כזה. שוב ארזנו את המטלטלים ועברנו לברנוביץ. שכרנו דירה קטנה. שרה התחילה ללמוד בגימנסיה "תרבות" בית ספר על טהרת השפה העברית ופולנית בתור שפה, ואילו אני, מאחר והייתי קטן ולא היו מספיק כיתות הלכתי ללמוד בחדר שבו למדו עד הצהריים כמו בבית ספר עממי ואחר הצהריים למדו גמרא. החדר היה די רחוק מהבית. בחורף לא היה קל, השלגים הגיעו מעל הברכיים והחזרה הייתה בחושך כי לא היה חשמל ברחובות. אני השתמשתי בפנס קטן. בבית בחדר האוכל הייתה תלויה מנורת נפט מקושטת שנתנה הרבה אור. בחדרים היו מנורות על הקיר או על השולחן.

אבא והשותף חיים כהן (שכשהגיע ארצה גר בקיבוץ בית אלפא יחד עם אחיו משה, בנה של בַבֶה, חברה מאד טובה של סבתא דינה, ואח של ארצ'יק מורה בבית ספר "תרבות") איתרו את המקום להקמת המפעל. לא היה קל למצוא מגרש שגודלו בערך 10 דונם. הקימו גדר מסביב השטח והתחילו לבנות את הבנין מלבנים אדומות שרופות. הבנין היה גדול כ-50/150  מטר ובו שתי קומות.

אנו הילדים יכולנו לבקר ולראות את התקדמות הבניה בחופשים. היה לנו משחק מיוחד. בין הפועלים היה פועל סיני ולו הייתה צמה מתחת לכובע, אני הייתי מתגנב ומפיל לו את הכובע והצמה הייתה מתפזרת ואנו צחקנו.

השנה 1924, נולדה הדסה. הלידה הייתה בבית ואני זוכר את ההתרוצצות בלילה. שרה ואני הצצנו כל פעם עד ששמענו בכי תינוק וידענו שיש לנו אחות.

בינתיים גדלה חוה והחלה ללכת ללמוד בגימנסיה "תרבות". מצבנו השתפר ועברנו לדירה יותר גדולה עם חצר ורפת קטנה ומחסן לעצי הסקה. לעצים דאג סבא חלאוונֶה מקריבושין ששלח עצים מהיער של פוטוצקי עם פועלים שניסרו לפי הגודל הרצוי וסידרו במחסן לכל תקופת החורף. החצר הייתה יפה מלאה פרחים עם באר לתצרוכת המשפחה בלבד. נדנדה גדולה שאבא הקים ויכולנו לשבת 6 ילדים ועוד 2 שעמדו בצדדים שהיו מנדנדים את הנדנדה.  

ברוך השם הגענו לגמר הבניה, התחילו להרכיב את המכונות, אבא עבד קשה מאד אך גם את זה עברנו.

בית החרושת התנהל כך:

פעמיים בשנה סתיו ואביב אחרי שהגויים היו גוזזים את הצמר מהכבשים היו באים לבית החרושת מקבלים בשער מספר, נכנסים עם העגלה לתוך השטח עומדים בתור ומחכים. זה היה מספר שבועות לא קטן. בהגיע תורם היו מכניסים את הצמר לבית החרושת ושוקלים, למי שהיה יותר צמר ממה שדרוש בבית החרושת לקנות היה לו לשימושו הפרטי או לשלם לפועלים שלו עבור העבודה. אנו היינו מוכרים צמר מעובד לחוטים לסריגה וגם היינו אורגים ומוכרים בד מוכן. זה היה השלב הראשון.

השלב השני היה רחיצת הצמר וייבושו. בשלב השלישי הוכנס הצמר למכונה לפירוק. בשלב הרביעי המכונה הייתה קורעת ועושה כאילו צמר גפן מגולגל על תוף גדול. בשלב החמישי המכונה עשתה מהצמר חוטים. בשלב השישי המכונה הייתה מעבירה את החוטים לסלילים ובו בזמן הייתה על ידי סיבובים עושה חוט מסובב. כמובן שכל שלב זו מכונה אחרת. בזה נגמרה הכנת החוט לסריגה. כל זה היה בקומה התחתונה. בקומה העליונה היו נולים גדולים לאריגה. בזה היה אבא מומחה גדול. הוא היה אמן בהרכבת דוגמאות של הבדים: משבצות, זיגזגים או פסים לאורך ולרוחב.

בחופשים - שרה הבת הגדולה הצטרפה לתנועת הנוער של השומר הצעיר כיוון שזאת הייתה התנועה הציונית היחידה לנוער בברנוביץ, היו להם פעילויות וגם היו יוצאים לטיולים ולמחנות ביערות. בזמנו האידיאולוגיה של התנועה לא הייתה כל כך שמאלנית. אני זוכר שחיותה בוסל באה לברנוביץ, כמובן שכל העיר קיבלה אותה בעיקר הציונים. היו לה פגישות והרצאות על הארץ ותנועת העבודה וכמובן ששרה רצתה שחיותה תבוא גם לקן של השומר הצעיר אך חיתה סירבה. שרה בכתה, ניגש אבא ואמר לחיותה שלא תדבר על מפלגות רק שתספר להם איך הם בונים את הארץ, זה יספיק להם. לבסוף הסכימה חיותה ובשביל שרה זה היה היום הגדול כשנכנסה לקן עם חיותה.

אני הייתי נוסע יותר לקריבושין בחופשים עם מי שהיה מגיע מהכפר העירה. לעומת זה חוה יכלה לנסוע רק עם אמא.

כך קרה פעם ששרה נסעה למחנה ואבא עם שלושת הנותרים נסענו לקריבושין, אבא בא לשבת. אחרי השבת אבא, אמא אני והדסה חזרנו הביתה וחוה נשארה באופן יוצא מהכלל בקריבושין לבד.

בין אנשי הכפר היו כפריים שעבדו אצל הגרף בעיקר במקצוע היערנות. מהם היו מנהלי עבודה ומהם עובדים רגילים. באחד הימים הסתכסכו מנהל עבודה עם אחד העובדים ומנהל העבודה פיטר אותו. התנקם העובד והצית את הגורן שלו בחצר. הגגות בכל הכפר היו מקש, המחסנים היו מלאים והחזירים בדיר. האש מיד התפשטה לרפת והדיר של החזירים עלה באש. כשחזיר בוער הוא מלא שומן אז הוא מתפוצץ והחתיכות עפות באוויר למרחקים. החתיכות נפלו על גגות הבתים או על מחסני הגורן וכך קרה שכל הכפר בער בבת אחת. כל הגויים רצו לשמור שהאש לא תתפשט לכנסיה ובית הכומר וכמובן גם ביתו של הסבא נשמר. הם אמרו שאם הכפר ישרף סבא ידאג להקימו, אך אם ביתו ישרף לא יהיה מי שידאג להם. הם פינו את הדברים מהבית וזרקו הכל דרך החלונות החוצה ומשם הרחיקו לחצר הגדולה ומסביב שפכו מים עם דליים. מתוך בלבול לקחו את חוה מהמיטה כשהיא ישנה והוציאו אותה מהחלון ואמרו לה שתרוץ לחצר. אף אחד לא הרגיש כשהורידו אותה מהחלון, היא נפלה על הכרים והכסתות ונרדמה במקום. נס גדול היה שם מאחר והבית לא נשרף.

ליד קריבושין היה נחל, הדוד ואני היינו יוצאים ברכיבה על סוסים ובבואנו לנחל היינו נכנסים ישר למים על הסוסים. כך שחינו הרבה שעות, בזמן זה אני סיפרתי על חיי הנוער בעיר. זוהי הסיבה שאני לא יודע לשחות. לקראת הצהריים חזרנו הביתה ואחר כך היינו יוצאים לשחק כדורגל שהבאתי מהעיר. הרבה טיילתי עם הדוד בכרכרה לכפרים בסביבה. כל 5-6ק"מ היה כפר ובכל כפר היו כ-2 משפחות יהודיות. אנו היינו נוסעים לפעמים לחווה של גרף פוטוצקי. הכניסה למשפחת סבא לא הייתה מוגבלת, היה שם הרבה מה לראות.

גרף פוטוצקי היה מאד עשיר. היו לו שטחים עצומים של יערות. בכלל פולניה הייתה מאד עשירה ביערות. היו גם מאות אלפים של הקטרים אדמה מיושבים בכפריים. אדמה חקלאית טובה, אדמות ביצה שהיו מצמיחות שחת לבהמות עם ריח מאד עדין, ונהרות פרטיים. לכל זה הייתה חווה ענקית שקראו לה "רפחובה" ובחווה ארמון. בכניסה לארמון היו 12 מדרגות ומשני צידי המדרגות עמדו על הרגליים האחוריות 12 דובים מפוחלצים שסודרו לפי סדר מהגדול לקטן כך שהראשים היו באותו הגובה. מהנהר הייתה תעלה ובה ספינה מוטורית שאיתה ניתן היה להגיע עד לארמון. היו לו כ-200 סוסי רכיבה, כ-300 כלבי צייד וסוסי עבודה. המראה היה מאד יפה לראות כשכל הסוסים והכלבים היו יוצאים פעמיים בשנה לצייד.

עוד מחזה יפה לראות היה כשכל השכבה העליונה הפולנית התאספה, האדמה ממש רעדה כשכל השיירה עברה ליד הבית.

מכיוון שמשפחת סבי היו בני בית אצל הגרף גם אימי הייתה האהובה על הגנן הראשי. היינו מתהלכים "בגן העדן" גם ללא אישור מהגנן. כל הסוחרים הגדולים גם אלה שבאו מחוץ לפולניה בעיקר מגרמניה, לקנות חלקות יער לכריתה היו מאחסנים אצל סבי. מאחר וסבי גדל באווירה זו וגם בניו,  כולם למדו את המקצוע שמאי יער. זה לא היה קל אך מאד מעניין וגם משתלם. כל המקצוע התבטא בטביעת עין חדה מאד. מתיישבים על הסוס והשמאי בזמן רכיבתו מעריך את חלקת היער שהסוחר רוצה לקנות. כמה אחוזים יצא מהחלקה, כמה עצים להסקה, עצים לעשיית נייר, עמודים לקירות, ללוחות. את כל זה מחשב השמאי בראש ומוסר לסוחר את דעתו ולפי זה נקבע המחיר. זו עבודה לא קלה, לפעמים לקח הרבה ימים. זה תלוי בגודל החלקה. אך מאד השתלם. לכן המצב הכלכלי של המשפחה היה מאד טוב. אצלנו היה פתגם "לא חסר להם כלום, אפילו חלב ציפורים היה להם".

למרות המצב הטוב בבית החרושת אבא לא שינה את דעתו ורצה לעלות ארצה. ברוח זו כתב לחיותה שאנו רוצים לעלות ויהי מה. חיותה לא התלהבה וענתה שבארץ צריכים פועלים ולא בעלי בתי חרושת. כך נדחה הענין.

באמצע שנות העשרים נסענו לחתונת דודי ישעיה אח של אמא שלי, מהעיר ברנוביץ לכפר קריבושין, הגרף נתן רכבת מיוחדת לכל המוזמנים מברנוביץ שהובילה אותנו לחתונה. זאת לא הייתה רכבת נוסעים, זה היה קרון אחד שחציו היה תמיד נעול עבור הגרף וחציו השני היה בשביל משפחת סבי וסוחרי היערות מהעיר שבאו לכפר וחזרה ולא צריכים היו להיטלטל בכרכרה. אך לנסיעה המיוחדת לחתונת דודי סידרו את הקרונות לישיבה והרכבת הייתה מרווחת.

בין הנוסעים לחתונה נסע חבר של הדוד הכי צעיר שלי שלמד בגימנסיה בברנוביץ וכשהרכבת החלה לעלות בעליה וזחלה ממש ירדו ממנה הדוד והחבר שלו והלכו אחרי הרכבת. הם לא הרגישו שהעלייה נגמרה והרכבת החלה לנסוע מהר יותר בירידה. הם רצו אחריה אך לא הצליחו להשיג אותה. חבר נוסף שהיה ברכבת ראה ורץ לספר לסבא. לרוע המזל החבר היה מגמגם וכשביקשו ממנו לספר מהר הוא נלחץ והחל לגמגם יותר כך שהרכבת מאד התרחקה. סבא רץ לנהג הקטר עצר אותו וביקש ממנו לחזור עד שפגשנו את שני הבחורים הולכים על הפסים. העלנו אותם לרכבת והמשכנו לנסוע עד לכפר.

בינתיים מלאו לי 10 שנים. הייתי צריך להחליף בית ספר. היה ויכוח בין ההורים. אבא רצה שאלמד בישיבה. הוא רצה שאהיה רב. לעומת זאת אמא רצתה שאלמד בגימנסיה "תרבות". היא אמרה, שרה לומדת בגימנסיה וחוה לומדת במכינה ואהרן גם כן ילמד בגימנסיה. כולם על טהרת העברית להכין אותם לעלייתם ארצה. למשפט האחרון אבא נכנע והתקבלתי ל"תרבות".

בביקורו של ח.נ. ביאליק בברנוביץ הוא ביקר גם בגימנסיה "תרבות". נכנס לכל הכיתות וגם לכיתות הנמוכות והתיישב לא רחוק מהדסה. הוא הקשיב ושאל שאלות. בשקט קמה הדסה (שהוכנה בבית) ובקשה מביאליק שימסור ד"ש לדודה חיותה בוסל בדגניה א'. ביאליק התיישב לידה ושאל אותה שאלות היא אמרה לו שכל המשפחה רוצה מאד לעלות לישראל, הוא הבטיח שימסור ד"ש לחיותה.

זאת הייתה שיחת היום בגימנסיה ובכל העיר.

השמחה שלי ארכה רק שנה אחת. בתחילת השנה השניה בבואנו בבוקר לגימנסיה חשכו עינינו כשראינו שהורידו מעל השער את השלט "גימנסיה תרבות" שכתוב היה בעברית ובמקומו שמו שלט בפולנית שכתוב עליו שהלימודים יתנהלו בשפה הפולנית ושהגימנסיה היא סניף של הגימנסיה בווילנה. מיד התארגנו הכיתות הגבוהות והחליט לבחור וועד פעולה של שני תלמידים מכל כיתה. המשפחה שלנו הייתה מיוצגת – שרה מכיתתה ואני מכיתתי. הדבר הראשון, העמדנו משמרת בשער ולא נתנו להיכנס לאף תלמיד. תיכף הודיעו לוועד ההורים שהופיעו מיד והסכימו שהלימודים לא מתחילים. הם התכנסו לישיבה – ועד ההורים, המורים והמנהל כשכולם המומים מהמעשה ומנסים להבין מי אחראי לפעולה זו. פתאום קם הורה שהציג מסמך מבית הספר בווילנה שמינה אותו למנהל אדמיניסטרטיבי של הגימנסיה. מיד התנהל ויכוח רציני בין כל הוועדים לנוכל שעשה קנוניה עם מנהל הגימנסיה בווילנה, ששם עשו את אותו המהפך. ועד ההורים הודיע מיד לעיר הבירה ורשה ולהסתדרות הציונית ומיד באו שני שליחים אך שום דבר לא עזר. המנובלים הודיעו לבולשת שאנו נגד המדינה ונגד הלימודים בפולנית.

כך ניתפס העניין אצל הפולנים האנטישמיים והתחילו הצרות. אנו נשארנו בשלנו שלא ניכנס לבית הספר. היינו נפגשים ביער כאילו מחנה ספורטיבי אך גם ליער הגיעה הבולשת ואנו מיד שינינו את נושא השיחה להרצאה בנושא ספורט. העניין נמשך אך לא עזר. כל התלמידים הפסידו שנת לימודים.

העסק הצליח והרווחים היו טובים בעיקר בשתי העונות סתיו ואביב בתקופות אלו היינו צריכים לעבוד הרבה לאחר עונת גֶז הצאן. בקיץ היינו מכינים מלאים של חוטי צמר ובדים. מכל מה שהכנו לא נשאר כלום, הכל נמכר.

בסוף שנות העשרים החליטו אבא והשותף כיוון שהכל נמכר לקחת הלוואה ולהגדיל את מלאי הסחורות ובעונה לשלם את החוב וגם ישאר רווח טוב. ובמקום  רווח טוב בא אסון. ב-1929 קמו בוקר אחד והממשלה מודיעה על פיחות בכסף. שהזהוב=הכסף הפולני ירד מ-5 זהוב לדולר אחד ל-12 זהוב לדולר אחד, והיות וההלוואה הייתה צמודה לדולר האסון בעסק היה גדול. מיד הקטינו את כמות העובדים. אבא התחיל בעצמו לארוג וזה בנוסף על הפיקוח המקצועי על יתר העובדים והנהלת העסק. השותף עסק במכירות ועזר לאבא בפיקוח על העובדים.

בבית הוציאו את שרה מהגימנסיה ואותי העבירו לבית ספר עירוני. עברית ותנך לימד אותנו מורה פרטי שהיו לו שלשה דוקטורנטים והידע בשפה העברית בתלמוד היה גדול. אמרו עליו שהוא אנציקלופדיה מהלכת. המורה הסכים ללמד אותנו עם תנאים. א. ארוחת צהריים (הוא היה אלמן). ב. שחיותה תדרוש אותו בתור מורה לדגניה. חיותה כתבה לו שרק החברים בדגניה יכולים להחליט ולא היא בעצמה.

אמא החלה לאפות לחם בלילות ולקחה איתה את שרה הבכורה. העבודה נעשתה בלילה כי ביום פחדו שיגלו כי זה היה אסור מבחינה חוקית. העוזרת שהייתה בבית קבלה תוספת שכר על עבודת לילה  וגם על שתיקתה כלפי השלטונות. למכור את הלחם לא הייתה בעיה, אמא מכרה בעיקר לאוכלוסייה הגבוה שהכירה אותה כדינה-זלַאטַה זרצקי ועכשיו כשהיא הוסיפה לשמה את השם גבזה זה לא הפריע להם להפך הם זכרו אותה. אי אפשר היה למכור לכל אחד מחשש שילשינו. לאמא הייתה רשימה של הרופאים, עורכי דין, סוחרים ובמשך היום שרה הייתה מחלקת. אני הייתי הולך לבית הספר ואחר הצהריים הצטרפתי לחלוקה. היו משפחות שהיינו אתם מאד קרובים שבאו לבד לקחת הכל על מנת לעזור לנו כי ידעו והעריכו את רצונו של אבא לא להיות פושט רגל. אמא רצתה לדבר עם אבא שלה שיעזור, אבא שלי לא הסכים בשום אופן לקבל תמיכה כספית.

אבא התיישב וכתב לחיותה שהוא מבקש מאד שתעזור לסדר את העלייה כי מברנוביץ אנו לא יכולים לעשות כלום.

בזמן תקופת האנגלים בארץ יכלו לעלות ארצה 3 סוגי אנשים:

1. בעל הון שהיה צריך להראות שיש לו אלף דולר ושלא ייפול למעמסה על הממשלה.

2. בעל מקצוע שמפעל בארץ דורש אותו ומבטיח לו עבודה.

3. סרטיפיקט (אישור עליה)  שהממשלה נתנה לסוכנות להעלות חלוצים בגיל העשרים לחייהם.

אבא לא היה שייך לאף סוג. חיותה כתבה לאבא, כדי לסדר את העלייה שלכם זה כמו להרים על הכתפיים את העיר ברנוביץ. התשובה דכדכה את כל המשפחה.

לא עברו הרבה שבועות ובשבת אבא ואני הלכנו לבית הכנסת כרגיל. ניגש אלינו יהודי בתוך בית הכנסת ושאל את אבא "איזה עיתון אתה קורא"? אבא ענה "הַהַנְט". שואל היהודי: "ולא ראית שום דבר מיוחד"? ואבא עונה: "לא"! אומר היהודי "אם כך לא אספר לך מה העניין. תחפש בבית טוב טוב ותמצא ידיעה טובה". מיד הלכנו הביתה, אבא אסף את כולנו סביבו הוציא את העיתון ומצא את ההודעה של ההסתדרות הציונית שמשפחת יעקב גבזה קיבלו היתר כניסה לארץ ישראל לפי דרישת בית החרושת "לודג'יה" בתור מומחה ובתו שרה בתור עובדת מקצועית. השמחה בבית הייתה גדולה.

עכשיו צריך לחשוב ולראות איך לארגן את העניינים כי אחרי המהפך של הדולרים והחובות השותף מכר את חלקו לבן דודו שלא היה כל כך סימפטי, אבא לא רצה להתנגד לו כיוון שזה היה מזיק לשותף השני חיים כהן שהמשפחות היו בידידות גדולה ואפשר היה שגם לו זה היה מפריע לעלות ארצה.  לאבא הייתה דילמה, הוא לא רצה להגיד לשותף שיש לנו דרישה לעליה ארצה, כי הוא יכול היה ללחוץ על אבא להוריד במחיר בזמן שאבא רצה למכור. אבא ניהל איתו משא ומתן סחור סחור כל זמן שהיה מספיק זמן אך ככל שהתקרב הזמן אבא פחד שיפוג תוקפה של הוויזה. אבא אמר לו שהוא רוצה למכור את חלקו ואם הוא לא רוצה אבא יכול למכור לאנשים אחרים אך בחוזה היה סעיף שלא ניתן למכור ללא הסכמת השותפים. אבא נתן לשותף זמן להחלטה של כמה ימים כי היה לו קונה שהסכים לתנאים שאבא העמיד. שהקונה ינהל את חלקו של אבא כראות עיניו לפי ייפוי כח שאבא נותן לו ואפילו יוכל למכור את החלק של אבא, כמובן שכל זה היה צריך להעשות עם עורך דין, לזה השותף לא יכול היה להתנגד כי זה חוקי. אבא קבל את הכסף ושלם את החובות וכמובן נשאר בלי פרוטה, להוצאות הדרך לא נשאר כסף. אמא הרגישה שאבא מאד עצבני ומסתובב בבית עם הרבה מאד מחשבות. לפתע היא רואה שאבא מכניס את גביע הכסף של הקידוש לכיס, נגשה אליו הוציאה את הגביע ואמרה לאבא שהיא לא מסכימה שימכור אותו. בקשה ממנו להישאר בבית והיא יוצאת. היא הלכה לקרוב משפחה, בן דוד של אבא מצד אמו קראו לו בֶרֶל'ה (זה ביידיש דב קטן) וביקשה ממנו הלוואה. סיפרה לו שהיא לא יכולה לפנות לאחיו של אבא ולאחיה שלה כי אבא לא מסכים. אמא אמרה: "אני באה לבקש הלוואה ומבטיחה שהכסף הראשון שנרוויח בארץ ישלח אליך". בֶרֶל'ה מיד הסכים ונתן לה לבקשתה 50 דולר להוצאות הדרך ואמר: "תגידי ליעקב שאני מלווה את הכסף ברצון ובכבוד". אמא חזרה הביתה עם הגביע והכסף ונתנה לאבא. אבא פרץ בבכי.

באותו היום הקונה שקנה את חלקו של אבא הגיע להתחשבן עם השותף של אבא שמסתבר שלא היו להם יחסים טובים, הוא נכנס לבית החרושת הוציא את ייפוי הכח מאבא והודיע לשותף שמעכשיו הוא מנהל את חלקו של גבזה. השותף רץ מיד לאבא ושאל אותו "למה עשית לי את זה והכנסת אותו בתור שותף"? אמר לו אבא: "יש לו גם ייפוי כח למכור את חלקו כך שאם אתה רוצה לקנות ממנו אתה יכול". בנוסף אבא אמר לו שבעוד יומיים הוא ומשפחתו נוסעים לארץ ישראל.

כעבור יומיים נסענו לוורשה והתאכסנו אצל משפחת טוקצינסקי ההורים של יוסף תקוע (שהיה שגריר ישראל באו"מ ונשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב), אמו של יוסף תקוע הייתה אחות של אשת דודי אח של אימי. היינו בוורשה יומיים. בוורשה ההורים החליטו לקנות לי מעיל עור ואבא של יוסף תקוע התנדב ללכת איתי לקנות את המעיל. אבא אמר לו שאנו חייבים להיות חזרה בשעה 11:00 לפני הצהריים ואם לא נספיק לקנות את המעיל לא נורא כי אנו לא רוצים לאחר את הרכבת שנוסעת לאיטליה לנמל טריאסט. כשחזרנו מהקניה כולם כבר ישבו בכרכרה וחיכו לנו. נפרדו מכולם ונסענו מהר מאד. את הדרך לטריאסט אני לא זוכר ושום דבר מיוחד לא השאיר עלי איזה שהוא רושם. רק בטריאסט ליד הנמל אני זוכר באחד הבתים עמדה אישה בחלון ועשתה לנו סימן עם אצבע על הצוואר שלה, זאת אומרת שצריכים לשחוט אותנו. היא הבינה שאנו יהודים שעולים ארצה.

עלינו על האוניה משפחה של 7 נפשות. אישה זקנה אחת צורפה אלינו בברנוביץ, היא נסעה לילדיה בארץ וההורים נתבקשו להשגיח עליה עד הארץ. הילד הנוסף שהצטרף אלינו היה שַיִיקֶה בן הזקונים של הדוד מאיר אחיו של אבא. לפני הנסיעה הוא נרשם בתעודות ההורים כילד חמישי. הוא היה שובב גדול, עצמאי מאד. לאוכל היו צריכים להיכנס עם כרטיס, הוא היה מתגנב לבד פנימה לוקח פירות, יוצא החוצה ועומד בתור איתנו. כך הוא אכל פירות בלי סוף. יום אחד הוא בא אלי וביקש ממני להצטרף אליו לדוג דגים, הוא עשה מחגורות חבל ארוך. הציע לקשור לחגורה בקבוק עם חתיכת בשר להוריד לים ולחכות לדגים שיבואו. כמובן שהסכמתי. עלינו לסיפון נשכבנו על הרצפה זרקנו את הבקבוק למים וקצה החגורה נשמט ונפל גם למים. כך גמרנו את הדייג. יומיים יכולנו להשתובב על האוניה. ביום השלישי הייתה סערה בים עם גשמים חזקים, האוניה התנדנדה חזק, גם לעובדי האוניה היה קשה להתנועע. הרבה מאד אנשים הקיאו והרגישו לא טוב. אני החלטתי לעלות לסיפון עם מעיל העור לראות את הסערה, כמובן שנפלתי, התגלגלתי בתוך המעיל ולא יכולתי לקום. כך שכבתי שעות עד שאבא מצא אותי והוריד אותי לחדר. ביום למחרת הייתה שמש וכל הצעירים שהיו על האוניה שרו שירי ארץ ישראל ורקדו הורה. פתאום הודיעו ברמקול שנעלה לסיפון כי החבר יוסף ברץ מדגניה ירצה על ארץ ישראל. לנו המשפחה הייתה ממש שמחה כי אנו נוסעים לדגניה והנה בא חבר מדגניה להרצות לנו. אנו המשפחה התקבצנו סביבו ושאלנו אותו המון שאלות. ב-1.5.33 הגענו למי הנמל חיפה, לא עד החוף. מהאוניה הורידו אותנו לסירות ומשם לנמל. בנמל הייתה "קרנטינה" = זהו חדר מסוגר שבודק כל נוסע אם הוא חולה. כשיצאנו חיותה חכתה לנו ומיד נסענו לטבריה לראות את סבתא בלומה היא אמא של אבא וחיותה שהייתה כבר בארץ. בחצר של סבתא ישב גבר עם מכנסיים לבנים שטחן. שאלתי את סבתא מה הוא עושה וסבתא הסבירה לי שזו הפרנסה שלו לטחון קפה לחנויות.

בלילה הראשון ישנו בטבריה. אני ושַיִיקֶה ישנו על אדן החלון והיתר על הרצפה ליד מיטתה של סבתא. למחרת נסענו לדגניה. שם קיבלו אותנו מאד יפה. כולם התפלאו מהעברית שלנו. יוסף ברץ שלח את בנו הבכור גדעון שייקח אותי לעבוד בבננות. זאת הייתה בקשתי. גדעון ברץ גם היה שובב והציע לי לעשות תחרות, מי יכול לאכול הכי הרבה בננות. אני אכלתי בקושי 3 והוא כבר גמר 10 בננות. כל זה היה בשמש של עמק הירדן שלא הייתי מורגל אליה. רצתי מהר לשתות מים שזרמו בתעלה ומיד התחלתי להקיא גם בגלל הבננות גם בגלל מכת השמש שקיבלתי וגם שנשרפתי מהשמש. כך נגמר קטיף הבננות שלי. כעבור יומיים נסעתי עם ההורים לרעננה. שרה חוה הדסה ושַיִיקֶה נשארו בדגניה. שרה הייתה בדגניה שלושה חודשים וחיותה סידרה לה ללכת ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. היא למדה שם ניהול רפתות במשך שנתיים. חוה גמרה בית ספר עממי בדגניה והדסה נשארה גם זמן קצר.

ברעננה קיבלו אותנו ילדיו של הדוד מאיר אח של אבא: משה זהבה וליפֶא שגרו שלושתם בחדר אחד ואנו הצטרפנו לאותו החדר וישנו על הארץ. ההורים חיפשו דירה שמאד קשה היה למצוא. אבא הלך עם משה ללשכת עבודה ושם שאלו את אבא מה מקצועו? אבא לא חשב הרבה ואמר נגר. אבא ראה בדרך שמקימים צריפים ובתי אריזה וחשב שכך הוא ימצא עבודה. באותו הזמן הגיע נגר ושאל אם יש במקרה נגר אני צריך עוזר נגר. מיד נתנו לאבא את העבודה. תוך היכרות בין אבא לנגר התברר שהנגר גר באזור לא רחוק מברנוביץ. למחרת אבא קנה כלי עבודה והתחיל לעבוד. הנגר היה מאד מרוצה מאבא.

מאחר והייתי צריך לעזור בפרנסת הבית לא שלחו אותי לבית הספר ואני ביקשתי להיות מסגר. גם פה לא הייתה בעיה במציאת עבודה תמורת חמישה גרוש ליום, משכורת נערים. עבדתי בהנחת צינורות של 6 צול בפרדסים. עבדתי כל היום מבוקר עד ערב בסחיבת והנחת צינורות כבדים וארוכים.

בעל הבית כשראה שאנו כל כך הרבה אנשים בחדר אחד ביקש מאיתנו לעזוב. לקח עוד קצת זמן ואבא פגש אדם ושאל אותו אם יש לו חדר להשכיר או אפילו מחסן או לול. תוך כדי שיחה אבא נכנס לחצר ורואה שישנו לול מאד גדול עם מעט מאד תרנגולות. הוא מיד הציע לאותו אדם לעשות מחיצה כדי שחלק ישאר לול והיתר יהפוך לחדר מגורים. האיש הסכים ואבא אמר לו שמחר הוא יבוא עם הבן שלו ויבנו. אבא שאל כמה זה יעלה והאיש אמר לאבא שהוא לא יכול לקחת כסף על לול. אבא לא הסכים לגור בחינם. הם קבעו 20 גרוש לחודש.

למחרת באתי עם אבא, רחצנו את הלול, עשינו מחיצה, קצת סיידנו ועברנו "לדירה החדשה". ליד הלול הייתה רפת לפרה, אורווה לסוס וזבובים רבים. התרחצנו בחוץ עם ברז ולבשנו מכנסיים קצרים, כמובן לא ערומים. אכלנו בחושך בגלל הזבובים. בערב הייתי הולך ל"הפועל" וחוזר מאוחר כדי להיות כמה שפחות "בבית".

כעבור כשלושה חודשים קיבלתי פרונקלים (פצעים מוגלתיים) בכל הגוף בעיקר בידיים וברגלים וכל יום נוספו עוד ועוד פרונקלים. ביום שישי ביקשתי מבעל המסגרייה מרדכי שמו ללכת לקופת החולים כדי להחליף תחבושות לפני שבת והוא לא הסכים והלך. ניגשתי לאחיו שגם עבד במסגרייה ואמרתי לו

תגיד למרדכי שהלכתי לקופת חולים. למחרת בשבת מרדכי שגם היה חבר בה"פועל" פגש אותי ואמר לי: "מחר אל תבוא לעבודה". במוצאי השבת הלכתי למזכיר מועצת הפועלים וסיפרתי לו. המזכיר קרא למרדכי שאל אותו אם נכון מה שסיפרתי, מרדכי אישר והמזכיר אמר לו שמחר בבוקר אהרן מתייצב לעבודה כרגיל. כשחזרתי הביתה וסיפרתי להורים כמובן שהם מאד שמחו. למחרת בבוקר כשהגעתי לעבודה הוא לא ענה לי לברכת הבוקר טוב שלי. הוא שלך אותי לעבוד במיון ברגים. זאת הייתה עבודה גועלית ומפרכת לנער. לא אמרתי כלום והלכתי לפינת הברגים. סיפרתי לאחיו והוא שמח מאד לעבוד איתי. פתאום נכנס מרדכי עם פנים כעוסות ושואל: "מה עוד לא התחלת לעבוד"?

אני לא מבין עד היום איך צץ במוחי הרעיון להגיד לו שאני זקוק ל-15 גרוש. כל יום ששי קיבלתי 30 גרוש עבור כל השבוע שבו עבדתי. והוא אומר: "רק ביום שישי קיבלת את הכסף". עניתי לו שאני זקוק לכסף לקנות משהוא. והוא בשלו: "עוד לא גמרת אפילו יום אחד מהשבוע" עניתי: "טוב, אז תן לי 5 גרוש". הוא נתן לי את הכסף ואחרי הצהריים ניגשתי אליו ואמרתי: "שלום ולא להתראות". מרדכי מאד כעס ושאל: "אז למה הזמנת אותי למועצה"? עניתי: "כדי שכולם ידעו איזה מעביד אתה". הלכתי לנגר שאבא עבד אצלו ושאלתי אותו אם יסכים לקבל אותי גם לעבודה, הוא אמר לי לבוא מחר בבוקר עם אבא. ההורים היו גאים שנער בן 15 מסתדר בעצמו.

למחרת בבוקר הציע הנגר לאבא ולי להיות עצמאיים. "אתה יעקב עובד מצוין" ועם עזרה מאהרן תצליחו. אני לא יכול להעלות לך את השכר ולקחת גם את הבן שלך. יש פה אדם שרוצה להעביר את צריף המגורים שלו למגרש אחר ואני מאמין שתוכלו לבצע. אבא התייעץ איתו כמה לקחת והנגר עזר לאבא בחישובים. כשהגיע בעל הצריף הנגר אמר לו שהוא עסוק אך גבזה ובנו יוכלו לעשות את העבודה. הלכנו להשלים את קניית הציוד ולמחרת הגענו לעבודה. בעל הצריף הראה לנו את המגרש החדש ושם כבר היו מודדים ואנו שמחנו שאנו לא צריכים למדוד כי לא ידענו אם נצליח בזה, המגרש היה מאד גדול ולסמן נקודות גבול בשטח כזה גדול צריך באמת לעשות מודד מוסמך.

פירקנו את הגג ומספרנו את הקרשים במספרים רומיים ואחר כך פירקנו את הקירות ומספרנו במספרים רגילים. הזמנו עגלה רתומה לשני סוסים כדי להעביר את הכל למגרש החדש. תוך כדי עבודה הגיעו לקוחות נוספים שראו את הקמת הצריף ומאד אהבו. אמרנו שאנו לא מקבלים כמה עבודות ביחד כי לא ניתן לרוץ ממגרש למגרש. אנו עובדים אחד אחרי השני. רק כשנגמור את הצריף ניקח עוד אחד. אבא סיכם עם כל אדם ואדם וסידר לפי סדר, סיכם מחירים וכך נכנסנו לשוק העבודה. ההכנסה הייתה טובה. זו הייתה תקופה שהפרדסנים התחילו להקים בתי אריזה וההכנסה יותר גדולה מצריף למגורים. תוך כדי אני גם למדתי בעצמי להקים גגות על בנינים, למדוד, לעשות תרשימים, היו גגות משופעים והיו גגות רגילים והצלחנו. בכסף שהרווחנו קנינו מגרש. בנינו לנו צריף עם שני חדרי שינה, חדר אוכל עם מטבח, חדר מקלחת, נוחיות הקמנו בחצר, בנוסף הקמנו רפת קטנה עם מחסן וקנינו פרה. שמחנו מאד והבית הפך למקום מפגש לכל צעירי משפחות גבזה שהיו כבר בארץ, תודה לאל היו הרבה כאלה שחיותה העלתה ארצה.

יום אחד אבא נסע לתל אביב ואני נשארתי בחצר לחלוב את הפרה, לתת לה לאכול  ולטאטא את החצר. בזמן ארוחת הערב אבא מחייך ומספר לאמא שבתל אביב ברחוב הוא שמע שמישהו קורא בשמו. אלו היו שני יהודים שאבא הכיר מביאליסטוק שבפולניה. הפגישה הייתה מאד חמה. הם אמרו שאלוהים הפגיש בניהם כי בתל אביב יש בית חרושת כמו של אבא בברנוביץ לעיבוד צמר, שבעל הבית סגר אותו כי בנו יחידו בתאונה בבית החרושת איבד את שתי ידיו ובעל בית החרושת לא מוכן לפתוח אותו מחדש רק למכור. הם הציעו לאבא להיות שותף איתם. אבא מיד אמר שאין לו כסף להיכנס כשותף. אמר אחד מהם אנו ניתן לך הלוואה לקנות את החלק שלך ואתה כל חודש תחזיר לנו חלק עבור החוב. אבא אמר שהוא לא יכול להחליט לבד ושהוא רוצה להתייעץ עם אשתו. הם קבעו שכעבור שבוע הם יבואו אלינו לרעננה. אבא שאל את אמא לדעתה ואמא לא הסכימה. היא אמרה: "לי הספיק מבית חרושת ושותפים". המתח הורגש בבית. אנו הילדים יצאנו ולא שמענו את השיחה בין ההורים, וגם לא שמענו על זה יותר. כעבור שבוע באה חיותה לביקור ואמרה שישנו כפר באר-טוביה בדרום הארץ, (היא לא סיפרה שזה קרוב לאזור ערבי) שיש בו כחמישים משפחות ולכל יחידת משק ישנו מגרש וקרן הקיימת מציעה להם תמורת פיצוי שיפרישו חלק מאדמתם על מנת להגדיל את מספר התושבים וכמובן שזה יעזור לפיתוח הכפר. כמובן שלא כל מי שירשם יתקבל. עלינו אמרו שאבא יותר מדי מבוגר ושהילדים כבר גדולים ועוד מעט כל אחד ילך לדרכו ורק הזקנים יישארו. חיותה הלכה לדבר עם הרצפלד, איש העלייה השניה, חבר כנסת שעסק בישוב היהודי בארץ ובקשה ממנו שיבוא עם מנהלי החברה המיישבת בעלת הכספים "אמיקה" ארגון אמריקאי שתרם לישוב הארץ, לרעננה ולראות אותנו ואת החצר, איך הצלחנו לסדר הכל בצורה טובה כל כך. כמובן גם הילדים: הבת הגדולה שגמרה ללמוד בבית ספר חקלאי, בן 17, בת 15 ובת 11. הם הגיעו ומאד התרשמו לטובה והחליטו לקבל אותנו לכפר.

הרשימה התמלאה והתחילו לבנות. אבא נסע לבאר-טוביה, פנה לקבלנים ואמר שהוא אחד התושבים ועבודתו בהקמת צריפים וגגות. הקבלנים מאד שמחו ומיד קיבלו אותו לעבודה. שרה הייתה בנהלל, חוה הייתה בדגניה, ההורים הדסה ואני היינו ברעננה. באסיפת התושבים  אמא  שומעת שאדון ברלין שואל: "מי זה עם הַזַקַן, הוא בכלל יוכל לעבוד במשק"? למזלו הרע בהגרלה יצא לו להיות שכן שלנו. החברה המיישבת חילקה בתקציב לכל אחד מהתושבים כסף עבור חצי סוס, חצי עגלה, וכל הכלים הנחוצים לעבודת הקרקע. אבא, מכיוון שהיה יהודי דתי ולא עבד בשבת כמו כן הסוס חייב היה במנוחת השבת, ביקש את התקציב בכסף לעצמו והודיע שהוא יקנה לבד את כל הדרוש. סוס, עגלה, מחרשה וכל הכלים, כל זה נעשה גם בגלל שאבא לא רצה שותפות עם אדון ברלין. לא הייתה התנגדות מצד החברה המיישבת. במשך הזמן הם גילו כי השותפות בסוס זה דבר בלתי אפשרי, לאט לאט נפרצה השותפות ולכל משק היה סוס על חשבונו.

בעניין הכספי בבית כמובן שאנו הילדים לא היינו מעורבים לכן איני זוכר מה היה גודל התקציב וכמה כסף היינו אמורים להכניס לשותפות, אך יתר הדברים זכורים לי היטב.

מהחברה המיישבת קיבלנו בית שבו היו 2 חדרי שינה, הול ששימש כחדר אוכל, מטבח לא גדול ועוד חדרון למקלחת. השירותים היו בחצר, רפת קטנה, לול קטן עם אפרוחים, מחסן, "חצי סוס" שכמובן אבא קנה את החצי השני מהתקציב, וכל הכלים הדרושים. חלקת אדמה המיועדת לנטיעת פרדס בנוסף על יד הבית הייתה חלקה שיועדה לגינה ולגינת ירק.

סוף סוף אבא ואני קיבלנו הודעה לצאת לעבודה ולהתחיל בבניית גגות. עדיין גרנו ברעננה, יצאנו בבוקר יום ראשון מרעננה באוטובוס ליפו משם עם אוטובוס ערבי לעזה. ירדנו ליד באר-טוביה משם ברגל לתוך הכפר. (האוטובוס היהודי נסע מתל-אביב רק אחר הצהריים) חוזרים לרעננה ביום שישי לקראת שבת. בינתיים הדסה עברה ללמוד בירושלים בחוות הנוער של רחל ינאית בן-צבי, חוה המשיכה ללמוד בדגניה ושרה גמרה ללמוד בנהלל. מטרתה של שרה הייתה ללכת לגרעין שלה לקבוץ עד עלייתם לקרקע באילון. הם היו בקומונה בפתח תקוה. בבית הוחלט שהיא תבוא בינתיים לבאר-טוביה ללמד אותנו את עבודת הרפת וניהול הרפת. מכיוון שהמשק עוד לא היה מוכן לגמרי היא באה איתנו מרעננה לבאר-טוביה כל יום ראשון לכל השבוע על מנת ללמד ולדאוג לאבא ולי במשק הבית. "בית", כמובן שזה לא היה בית, זו הייתה רפת. בינתיים חיסלנו את המשק הקטן ברעננה ועברנו לבאר-טוביה. הייתה לנו הדרכה להקמת המשק, קיבלנו פרה אחת וקראנו לה "אביבה" שהייתה בהריון והשמחה הייתה גדולה בזמן ההמלטה. קנינו שתי עגלות בנות שנה ואפרוחים. בנינו לול, נטענו פרדס, זרענו ירק למשק החי וירקות ששלחנו לתנובה תל-אביב. כך הפכנו לחקלאים. היה לנו משק למופת. מאחר ואבא אדם דתי לא הייתה עבודה בשבת חוץ מהאכלת בעלי החיים וחליבת הפרות. בבאר-טוביה התחילו לדבר למה משפחת גבזה עובדת רק 6 ימים בשבוע ונחים יום אחד והמשק מתפקד ואנו צריכים לעבוד 7 ימים בשבוע? בעונת המלפפונים לא הייתה לנו ברירה וכדי שהמלפפונים לא יהיו סוג ב' היינו   מורידים גם בשבת. אבא אמר שהוא יחזיר לאלוהים בצורה אחרת.

המתיישבים מאד התחשבו באבא. את העבודות שהיו מרעישות בשבת עשו בין 8-10 כשאבא היה מתפלל. אבא פנה לכפר וביקש רשות, הם הסכימו ונתנו לו חלקת אדמה להקמת בית-כנסת בנוסף לתקציב חלקי, אבא נסע לתל-אביב להסתדרות וקיבל גם שם כסף ומשם נסע לרבנות וביקש גם מהם כסף ושני ספרי תורה. הוא חזר הביתה, קנינו עצים והקמנו צריף. אבא היה מאד נרגש, הלך לצרכנייה

תלה שלט על לוח המודעות שבשבת בבוקר בשעה 8:00 תתקיים תפילה. ההפתעה הייתה גדולה כי היו יותר ממניין אנשים.

בערב שבת ליד שולחן השבת שרנו זמירות שבת ואחר כך אבא פנה אלי ואמר לי שהוא מבקש ממני שבשבת לאחר החליבה שאני לא אחזור למיטה לישון כי יכול להיות שלא יהיו מניין אנשים ואז הוא יזדקק לי בבית הכנסת. הבטחתי לאבא שאבוא. כך אבא ניהל את בית הכנסת והתפילות היו גם בערב שבת. גם מהמושב השכן כפר-ורבורג הגיעו אנשים.

לקראת ראש השנה אמר השוחט לאבא שצריך לדאוג לאדם שיתקע בשופר בחג. אבא ענה לו שלא ידאג כי יש לו שופר של הרבי מלחוביץ ושאבא יתקע בשופר. כך היה, היו המון אנשים בבית הכנסת ואבא תקע בשופר והקהל היה מאד נרגש. אבא קיבל המון מחמאות.

ב-1936 פרצו המאורעות ואנו הישוב היהודי בדרום הארץ ליד הגבול. בבאר-טוביה כולם היו מגוייסים להגנה. הנוער היה בַקֶשֶר, למד להעביר הודעות במורס ועל ידי דגלים לעיר גדרה ולגן-יבנה. בנוסף הנוער דאג להוציא את הנשק מהסליק לנקות ולשמן אותו. אני כבר הייתי שייך לבוגרים. בלילות שכבנו בעמדות על גבולות הכפר והיינו שומרים כל הלילה בנשק לא חוקי, בנוסף היינו מוכנים לקבל לביקורי פתע את הצבא הבריטי ולסלק מהר את הנשק  למחבוא. הבריטים ששלטו בארץ לא היו מהאוהדים של הישוב העברי. ההגנה של הבריטים על הישובים הייתה חלקית הם נתנו לישובים הקדמיים בסך הכל שלושה שוטרים: אנגלי ערבי ויהודי. כמובן שהאחראי היה האנגלי שכל הזמן שתה בירה ללא הגבלה, מרוב שכרות הכפר לא עניין אותו במיוחד.

האנגלים באו לעיתים קרובות לכפר כדי לאכול ולשתות. אחד החברים בכפר היה חבר קרוב לאחד הקצינים האנגלים. הוא היה מקשר בין האנגלים ואנשי ההגנה. באחד הביקורים של האנגלים אצלנו בכפר אומר החבר שלנו שיש לנו "עצה ידידותית" שלא כדאי להתקרב לבריכה הגדולה שְמָים אין בה, שיש בה חומר מסוכן. מיד זה עבר לשוטר האנגלי שהעביר בסוד לשוטר הערבי, אחרי זמן קצר נודע למפקדי ההגנה שזה נמסר הלאה לכנופיות הערביות ומאז הופסקו היריות על הכפר. יותר לא התקרבו לכפר אך התחילו לשרוף את עמודי החשמל שסיפקו את הזרם לכפר.

בצרכנייה בכפר לא היה נהוג למכור בירה לחברים. הבירה שהייתה בצרכנייה הייתה שייכת למפקדה של האנגלים ורק באישורם ובשבילם מותר היה להוציא מהקירור. באחד הלילות נשלחתי למפקדה של ההגנה למסור הודעה וכשנכנסתי אני שומע שאומרים "הנה בא אהרן נטיל עליו את המשימה". שאלתי מה אתם רוצים ממני והם ענו: "אתה בטח יודע שבצרכנייה בקירור ישנה  בירה,  אנו מטילים עליך להביא 5 בקבוקים בכל מחיר. ליתר בטחון קח מהמפקדה שלנו אישור ודע שבצלאל האחראי על מפתחות הצרכנייה ושומר הלילה על יד הבריכה". החלטתי לעבוד על בצלאל כדי להצליח. הגעתי לשומר בריצה ואמרתי לו "הפר שלנו הכי טוב בכפר ששמו לוֿרד התנפח ומוכרחים לתת לו מנה גדולה של מלח אנגלי שישלשל, תפתח לי את הצרכנייה מהר ותעיר את בצלאל". השומר העיר את בצלאל. בצלאל אומר לי: "שמע אהרן, אם זה בלוף אני ארביץ לך" אמרתי לו: "לא, בשעה 2 בלילה אני לא עושה חוכמות". פתאום הגיע עוד חבר מהמפקדה ושואל מה קורה ואני מספר לו. פתאום הגיע עוד חבר נוסף ושואל מה קורה וגם לו אני מספר. כך הגיעו 3 חברה. בצלאל פתח את הדלת כולנו נכנסנו ובצלאל מביא מהמחסן חבילה של מלח אנגלי.  אומר לבצלאל חבר שלנו מהמפקדה: "את המלח האנגלי תיתן לאנגלים ולנו תיתן בירה". בצלאל התרגז וצעק: "באמצע הלילה קראתם לי בשביל זה? איפה אהרן אני ארביץ לו", החברה הרגיעו אותו ונתנו לו את האישור שהכינו, הוא נתן להם בירה והכל נגמר בטוב. פתאום הגיע המכונאי שקראו לו על מנת לתקן את המקרר הגדול של המחלבה שהתקלקל. הוא ביקש בקבוק בירה קר. כשהוא לא ראה פתחנו את הבקבוק בירה הוספנו לו מלח אנגלי סגרנו אותו ושמנו במקרר. אמרתי לו שכשירצה לשתות הבקבוק במקרר והלכנו. אנו כמובן ברחנו כי פחדנו מה יעשו לנו כשהמכונאי יספר שהוא שילשל כל הלילה.

באחד מלילות שישי הכנופיות הצליחו להדליק מספר גדול של עמודי חשמל בין מַסמִיָה לבאר-טוביה. אנחנו הודענו לחברת החשמל שבאו ועבדו כל השבת כדי לתקן. לקראת ערב כשגמרו את העבודה ונסעו בחזרה חיכתה להם כנופיה בתוך הפרדסים ופתחו באש. הטנדר הראשון של חברת החשמל הצליח לברוח ואילו בטנדר השני הם פגעו בגלגלים והאוטו נעצר, הערבים הצליחו להרוג את כל יושבי הטנדר. הטנדר הראשון הגיע לרחובות והודיע למשטרה הבריטית שלא עשתה כלום. הם רק אמרו שצריך להודיע לצבא שיבוא לבאר-טוביה. אנו בבאר-טוביה שמענו את היריות ויצאנו כתת חיילים למקום. היינו חמושים בשתי מכונות ירייה, כשהם ראו אותנו פתחו באש וקיבלנו פקודה לקפוץ מהמשאית לצד התעלה, שם ראינו את הטנדר המותקף של חברת החשמל ובתוכו בחור הרוג. עם רקטות אש אדומות הזעקנו עזרה מבאר-טוביה. את ההרוג לקחנו לבאר-טוביה ורק אז בבוקר נודע לנו שכל הבחורים בטנדר הרוגים ושהערבים התעללו בגופות. כנקמה יצאנו במשוריין ושתי משאיות, באנו לכפר מַסמִיָה ופתחנו באש לתוך הבתים וגרמנו להרבה הרוגים.

לאחר תקופה המצב שלנו הוטב כשהממשלה האנגלית החליטה לתת לישוב היהודי משוריינים, רובים ומכונות ירייה. לגברים שנקראו גַפירים מותר היה לקבל נשק לצורך הגנה עצמית ולליווי שיירות מבאר-טוביה לתל-אביב וחזרה. מאז ניתנה הוראה במפקדה בבאר-טוביה שכל מי שנוסע לשדות חייב לקחת רובה.

פעם אחת אבא וחוה נסעו לפרדס ואני שכבתי בבית במיטה עם פרונקלים (פצעים מוגלתיים) על הידיים והרגליים ונמנמתי. פתאום אני שומע צעקות מהרחוב. רצתי החוצה ושמעתי שאומרים שיש יריות, שראו שאבא וחוה נסעו לפרדס. כל מי שיכל רכב או לקח עגלה עם סוס ומיד כולם נסעו לכיוון הפרדסים. לי היה נשק מַאוזֶר ברישיון והצטרפתי לאחת העגלות. כשהגענו כבר היה שקט. מתברר שאבא וחוה היו בחלקה שלנו ובחלקה לידינו עבדה אחת מתושבות הכפר. אבא ראה ששני ערבים מתקרבים אליה, אבא צעק לה לשכב בין העשבים אבל היא לא שמעה אותו. היא הייתה חרשת ולא שמעה כלום מהנעשה סביבה. אבא ירה באוויר, הערבים ברחו והרוכבים שלנו רדפו אחריהם עד לכפר בית-דַרַס אך לא תפסו אותם.

כשחליתי עם הפרונקלים המצב היה קשה מאד. באחד הימים הלכתי למרפאה שהייתה ליד הבית, ישבו שם שוטרים. השוטר היהודי קורא לי, ניגשתי כשבכיס יש לי אקדח. השוטר שאל "מה יש לך בכיס, אתה יודע מה אני יכול לעשות לך?" עניתי בכעס "לא, ואתה יודע מה אני יכול לעשות לך עם קליע אחד?" והלכתי למרפאה. בדרכי חזרה אמרתי לו שדיווחתי עליו ולמחרת העבירו אותו למקום אחר.

באחד הלילות נסענו במשוריין מסביב לכפר לפַטרול לילה. הלילה היה גשום, אנו שכבנו בפנים עם הרובים באשנבי הירי. פתאום החליק המשוריין והרובה שלי נתקל בעמוד בטון כיוון שחלק מהכידון היה באשנב בחוץ, קיבלתי מכה מאד חזקה אך המשכנו בנסיעה. כשחזרנו לתחנה ראיתי שקנה הרובה התכופף. סמל התחנה כתב תלונה ואותי העמידו למשפט צבאי. קיבלתי קנס כספי. אני כמובן לא שילמתי, הכפר שילם.

אבא כתב ומאד נהנה מהכתיבה, לא פעם ראיתי אותו כותב ובוכה עם הזיכרונות. 

לצערנו הוא קיבל דמנציה=אלצהיימר ולאט לאט שכח גם לכתוב וגם את הסיפורים.

אני ניסיתי לדובב אותו כדי שאני אכתוב והוא יספר אך זה כבר לא הלך!!!